ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ועוד רגע השתיקה תגבר על המילים.
אני רוצה לדבר על זיכרון.
בשישים ושלוש שנות קיומה איבדה האוניברסיטה רבים וטובים. סטודנטים ובוגרים, עובדים ומרצים, שחייהם נגדעו, אך זיכרונם מלווה אותנו, ועיניהם הטובות ניבטות אלינו מלוחות ואתרי ההנצחה.
מדינת ישראל נבנתה על מימוש חזון קיבוץ הגלויות. החזרה, הבנייה ויישוב הארץ, מהווים ערך עליון לעמנו. זהו הערך אשר עמד אל מול עיניהם של הנופלים, והוא הכוח שהניע אותם להילחם בעוז ולמסור את נפשם על קידוש ה'.
הזכירה, היא תכונה יסודית בעם היהודי. היא תנאי הכרחי לתיקון העתיד או כדברי הבעל שם טוב "בזכירה - סוד הגאולה": רק על ידי שנזכור את העבר נזכה להיגאל בעתיד.
עם שזוכר, הוא עם שפועל. חוזר לעצמו, חוזר לארצו, ומכונן את ביתו בארץ ישראל.
מחובתנו לזכור כי בזכותם אנו נמצאים כאן, בזכותם, אנו חיים כאן, ומה ששלנו, שלהם הוא.
הזיכרון, הוא זה שהחזיר אותנו לארץ, והזיכרון של הנופלים הוא שישאיר אותנו בארץ. חובתנו לחנך ולספר את סיפור גבורתם, של כל אחד ואחת מהם, כדי לא לקחת כמובן מאליו, את מה שהם נלחמו ואיבדו את נפשם בעבורו.
בשבילי, הזיכרון הוא רון. חברי הטוב, רון מסרר, שקראנו לו מס, טייס מסוקים צעיר, בן 21 בלבד במותו. את רון הכרתי בקורס טיס, הוא טייס מסוקים, ואני טייס קרב. היינו יחד באותו החדר, קמנו ביחד ליום טיסות, ובערב נשארנו לתחקר, שרנו שירים, הוא ניגן יפה מאד בגיטרה. התחברנו, למדנו להכיר למרות שהיינו מעולמות לגמרי שונים. 3 חודשים לאחר סיום קורס הטיס, החלה מלחמת לבנון הראשונה. רון יצא בגאווה רבה, לטיסה המבצעית הראשונה שלו, לחלץ פצועים תחת אש, ליד אגם קרעון בלבנון, ומשם הוא לא חזר. רון שגדל בחיפה, עלה לארץ בגיל 11, עם משפחתו. משפחה שראתה במדינת ישראל את התגשמות החלום הציוני. כבר 36 שנה, שוכב רון בשורה השנייה בבית הקברות אל מול הים בחיפה. מה שפעם הייתה השורה האחרונה של בית הקברות, והיום הפך לאמצע. אנו חוזרים לשם כל שנה, יחד עם משפחתו, הילדים, והנכדים שנולדו למשפחת מסרר, יושבים איתם, נמצאים איתם, ומוודאים איתם, עם עצמנו, שהם ואנחנו זוכרים. כמו רון שלי, יש כבר 23,645 אלף נופלים, בחורים ובחורות, שנפילתם היא למען הכלל, ועל כך גדולתם.
חובתנו לזכור אותם, אך יתרה מכך, לזכור ולשמר את המטרה שלשמה הם נלחמו והקדישו את חייהם - עם ישראל בארץ ישראל. ומתוך הבנה זו, נדע כולנו לפעול ביחד ולחוד, למען המדינה הנהדרת בה אנו חיים.
לסיום דברי, אומר כי חובה עלינו לזכור את מי שנפל למען ארצנו, לזכור היום, ובכל עת ובכל שעה. מידי שנה, בתום הצפירה קורעת הלבבות, יש שבריר שניה של שקט מחריש אוזניים שמכנס לתוכו את ההבנה כי בלי הדגל היורד לחצי התורן ביום הזיכרון, לא יהיה לנו הכח להעלותו לראש התורן, ביום העצמאות.
אנו החיים – מצווים להמשיך, מצווים לזכור, ומתחייבים, כי נשמתם תישאר צרורה בצרור חיי המדינה הזו ויהי זכרם ברוך!

פרופ' אריה צבן
נשיא