  | | |
הכפר הערבי דיר-יאסין, המרוחק כ-700 מטרים מן השכונה הירושלמית גבעת-שאול שבמערב העיר ויושב על גבעה בגובה 800 מטרים מעל פני הים, היה מחובר בשבילים עם קולוניה, ליפתא, עין-כרם ומלחה, כל אלה כפרי-פורעים נודעים מימי מאורעות-הדמים בארץ המנדט. לדוד בן-גוריון זכורה התקפה ערבית גדולה בימי מאורעות תרפ"ט על השכונות היהודיות שבמערב העיר מצד בני הכפרים ליפתא, עין-כרם ודיר-יאסין, ו"את התפקיד המרכזי מילא הכפר דיר-יאסין שחלש על כל הסביבה ואנשיו קיבלו על עצמם להתקיף את בית-הכרם, מונטיפיורי וגבעת-שאול. מאות פורעים ניסו לנתק את התחבורה בין ירושלים ובין שכונות המערב ותל-אביב... רק לאחר שבאה מכונית המשטרה ופתחה באש מכונת-יריה על דיר-יאסין נשתתקו היריות" (זכרונות, א', עמ' 346). בפרוץ מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936) נטלה "ההגנה הלאומית" בירושלים עמדות-הגנה אחדות במערב העיר, אחת מהן בקצה שכונת קריית-משה (מונטיפיורי), "בה צווינו על דריכות מיוחדת כל שעות הלילה, כי נאמר לנו שמולנו אחד הכפרים המסוכנים ביותר בסביבה - דיר-יאסין" (ד. ניב). כבר מראשית המהומות שלאחר הכרזת כ"ט בנובמבר (ט"ז כסלו) שימש הכפר בסיס-הספקה לכנופיות, ואחר-כך גם מקום מקלט והתארגנות לחיילים עירקים וסוריים שבסיסם בכפרי רצועת החוף. שם הצטיידו לוחמים ערבים ומשם יצאו לתקוף שיירות יהודיות העושות דרכן מתל-אביב לירושלים. וכן שימש המקום מעבר לכוחות הנעים מבית-לחם ועין-כרם לכיוון הקסטל. בשטח שבין דיר-יאסין לבין השכונה היהודית גבעת-שאול תיכננה ה"הגנה" הקמת שדה-תעופה קטן, והשטח נשלט בטווח-אש של אנשי הכפר. אמנם, לאחר נטישת הערבים את רוממה ושייח'-באדר, בעקבות התקפות לח"י, ביקשו כמה כפרים ערביים בסביבה להבטיח לעצמם שלום עם השכונות היהודיות השכנות, וכך גם "נכבדי דיר-יאסין", כפי שנמסר ב"המעש", בטאון לח"י, מאמצע מרס 1948, "פנו לאנשי גבעת-שאול וביקשו לכרות ברית לאי-התקפה. הברית נכרתה ונשמרה עד עכשיו" (גליון ע"ח, אדר ב' תש"ח). ואולם למרות הסכם זה "לא עלה בידם של אנשי הכפר למנוע את כניסתם של אנשים מזוינים, בהם חיילים עיראקיים, למקום... אי אפשר היה להתעלם מן הסכנה כי כגבור יד היחידות הערביות יקומו ערביי דיר-יאסין ויצטרפו אל אחיהם המתקיפים חרף ברית-השלום" (ילין-מור, עמ' 470). ואמנם לא עברו ימים רבים עד שהחלו צליפות מן הכפר לעבר השכונות היהודיות השכנות. בליל שבת, ה-4 באפריל (כ"ד אדר ב'), כשבוע ימים לפני ההתקפה היהודית על הכפר, "הותקפו... שכונות המערב של ירושלים, בית-הכרם ובית וגן. ההתקפה באה מצד דיר-יאסין ועין-כרם וכן מצד קולוניה. המגינים השיבו אש" (דבר, 4.4.48). הימצאותם של חיילים סדירים מצבאות ערב בכפרים אלה היתה בימים אלה מציאות, שהבריטים לא רק השלימו עמה אלא, כנראה, גם ראוה בעין יפה, במהלך "מבצע נחשון" נכנסו כוחות ה"הגנה", תוך רדיפה אחר פולשים זרים, לכמה כפרים ערביים שבקרבת הכביש הראשי ומאחד מהם הצליחו להבריח את החיילים העיראקים ששכנו בו: "הערבים המקומיים התלוננו על כך בפני השלטונות. כאשר העירו למר סטיבנסון, סגן מושל מחוז לוד, כי בכפר שכנו עיראקים, אמר: "העיראקים אינם יותר זרים בארץ-ישראל מאשר היהודים" (הארץ, 8.4.48).
|
