| יפו, האיזור ומשמעותו לערבים וליהודים |
החלטת החלוקה התייחסה להנחת היסוד של קיום שתי מדינות, זו בצד זו, תוך יחסי שלום, שכנות טובה ושיתוף פעולה כלכלי ומדיני. ללא הנחה זאת לא ניתן היה לקיים גבולות מקוטעים בצורה שנקבעה, ולמקם את הנמל הערבי המרכזי בלב אוכלוסייה יהודית. במציאות נתברר, כי הנחה זו אינה בת ביצוע. עוד בחודשים אוקטובר ונובמבר, בשעה שארגון האומות המאוחדות עסק בדיונים על עתידה של ארץ ישראל וצייר גבולות, פרי משא ומתן ופשרות בין המעצמות, הזהיר הארגון הצבאי הלאומי את הישוב בפני אופטימיות יתרה ושאננות מסוכנת. "שלש הן האשליות שיש להן מהלכים בקרב הצבור שלנו",- התרה הרדיו המחתרתי - "קול ציון הלוחמת": "כי חלוקת הארץ תבוצע בדרכי שלום: כי במקרה שתפרוץ מלחמה בעקבות התקפה של כוחות ערביים שיודרכו על ידי סוכני בריטניה, תצליח ועדת האומות המאוחדות בירושלים להחזיר את השלום על כנו: וכי במקרה של אי הצלחת הוועדה הזאת, תתערב מועצת הביטחון ותשים קץ למלחמה". בשעה שבארץ רווחה הדעה כי עם אישורה של תכנית החלוקה על ידי רוב האומות יחול שינוי מידי במצב בארץ, הזהיר "קול ציון הלוחמת" (הרדיו המחתרתי של האצ"ל) כי המצור הימי יימשך, לא תורשה הבאת עולים וחומרי מלחמה, הגבולות היבשתיים של הארץ יהיו פרוצים ובעדם ינהרו שכירים מזוינים בנשק בריטי, כדי להתקיף את ערי הארץ ומושבותיה, וצבא הכיבוש הבריטי יוסיף להחזיק בעמדות מפתח אסטרטגיות ויגביל את חופש הפעולה של הכוחות העבריים. בכ"ט בנובמבר 1947 אישרה העצרת של ארגון האומות המאוחדות את ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית ואזור בינלאומי של ירושלים, ולאחד את המדינה היהודית והערבית באיחוד כלכלי. העם צהל, הישוב היהודי לא ראה מעודו מחזות גיל ושמחה כמחזות של אותו לילה בו נתקבלה הידיעה על החלטת החלוקה. כסערה אדירה פרצה השמחה. זרם של בני אדם פרץ מתוך כל הבתים, מן הרחובות והסמטאות. תהלוכות התארגנו באופן ספונטאני בכל מקום. רבבות שהצטופפו בכיכרות וברחובות פרצו בשירת "התקווה". נער וזקן יצאו במחולות. דמעות גיל עמדו בעיני כל. לילה שלם מילאו המונים חוגגים את הרחובות המרכזיים של תל אביב. מכוניות מקושטות בדגלים ועמוסות צעירים וצעירות שוטטו ברחובות. קולות השירה מילאו את חלל האוויר. בבתי הקפה חולקו משקאות חינם, ובבתים המוארים שתו "לחיים". בכיכרות המרכזיות רקדו צעירים סביב המכוניות המשוריינות הבריטיות. שוטרים וחיילים בריטיים נמשכו לתוך מעגלות הרוקדים ודגלונים עבריים נתלו על מכוניותיהם. שלוש יממות נמשכה ההילולא ברחובות העיר אולם כבר למחרת היום הראשון החלו התקפות על היישוב היהודי. אוטובוסים יהודיים הותקפו בדרכים, דם נשפך בכבישים ובערים. יהודים נרצחו בגבולות תל אביב ויפו. שביתה כללית הוכרזה על ידי הערבים. בירושלים התפרצו הפורעים לתוך המרכז המסחרי, פרצו חנויות, שדדו, השחיתו, הציתו. המשטרה הבריטית עמדה מן הצד. הרובע היהודי בעיר העתיקה הותקף, יהודים נרצחו, נפגעו, איבדו את רכושם. בארצות הערביות עבר נחשול של פוגרומים על המיעוט היהודי. בתי כנסת הועלו באש, בתי מסחר נשדדו, תינוקות נרצחו. כל הכוחות הצבאיים, ביחד עם הלגיון הערבי, שאומן וצויד במשרים ובגלוי על ידי הבריטים, השתתפו בהתקפות על הישוב היהודי. ישובים מנותקים בגליל ובנגב הותקפו על ידי יחידות ערביות גדולות, התחבורה בכבישים שובשה, כנופיות זרות חדרו לערים המעורבות והתייצבו בראש פעולות הצליפה והחבלה נגד אזרחים יהודיים. הכוחות הערביים, שמנו כחמישים אלף איש, נהנו לא רק מעדיפות מספרית, אלא גם מיתרונות אסטרטגיים וטאקטיים רבים. הם שלטו ברכסי ההרים מירושלים צפונה ודרומה, עד הגליל והנגב. הם חלשו על כביש תל אביב- חיפה, עורק החיים של הישוב היהודי בשפלה. הם החזיקו בעמדות שהקיפו בטבעת מהודקת את תל אביב, המקור העיקרי של הכוח היהודי. הם ישבו לאורך הכביש בין השפלה וירושלים, המחבר את גוף הישוב עם לבו. בנובמבר 1947 התגוררו ביפו למעלה מ-90000 ערבים, שהיוו למעלה מ-25% מכלל הערבים העירוניים בארץ. הייתה זו העיר הערבית הגדולה והעשירה ביותר בתחומי המנדט. בתקופה זו היה איזור תל-אביב רבתי (גוש דן היום) זרוע יישובים ערביים כפריים ועירוניים . במרכזו היתה העיר יפו ושכונות הבת שלה, שישבו במבואות הדרומיים של תל-אביב: אבו כביר, אלבצה (כיום: אזור בלומפילד), תל אלריש (תל-גיבורים היום), ושתי השכונות הדרומיות של יפו; עג'מי וג'באליה (גבעת עלייה 'היום), בואך בת-ים. מזרחית לגוש זה נמצאו הכפרים הערביים הגדולים סלמה (כפר-שלם היום), יאזור (אזור היום), ח'יריה, סאקיה (אור-יהודה היום), כפר עאנה (נווה-מונוסון היום), יהודיה (יהוד היום), בית דג'ן (בית-דגן היום) וסאפריה, צפריה היום). כן נמצאו באיזרר זה עמדות מפתח בריטיות: מחנות הצבא הגדולים בסרפנד (צריפין) ובתל-ליטווינסקי (תל-השומר) ומשטרת בית דג'ן. שני כבישים קישרו בין היישובים הערביים בגוש זה לבין רצף האוכלוסייה הערבית של גוש רמלה-לוד: כביש סלמה-חי'ריה-יהודיה-וילהלמה (בני-עטרות), וכביש יפו-תל-אלריש-יאזור-בית-דג'ן-סרפנד-רמלה. כביש זה היה בעל חשיבות כלל-ארצית, בהיותו אז הכביש הראשי היחיד המחבר בין תל-אביב לירושלים ובין תל-אביב למושבות הדרום. מכאן, שהשולט בכביש זה היה מסוגל לנתק את קו התחבורה של היהודים לירושלים ולדרום, או את קו התחבורה של הערבים ליפו. למחרת החלטת החלוקה באו"ם פתחו הערבים בתקריות יזומות, בכל הארץ, כהבעת התנגדות להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. בתקריות אלו נטלו ערביי יפו חלק נכבד. רחובות דרום תל-אביב ומערבה, הגובלים בשכונת מנשיה היפואית (כיום: האזור שבין מוזיאון האצ"ל בתש"ח ועד סמוך לחוף ירושלים), הפכו לקו חזית. הלחימה הביאה לניתוק מחודש של הקשרים בין שתי הערים, לאחר שהקשרים נותקו במהלך ה"מאורעות" (המרד הערבי תרצ"ו - תרצ"ט 1939-1936) ובמהלך השביתה הגדולה אך שוקמו במידת-מה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו במקומות אחרים בארץ, לבשה הלחימה באיזור שלוש צורות עיקריות: התקפה על שכונות ורחובות ספר, צליפות וירי, ופגיעה בתחבורה. בין החודשים דצמבר 47 - לאפריל 1948 נפגעו מירי צלפים ערבים 1,027 יהודים תושבי תל-אביב, מהם נהרגו 171 ונפצעו 856. בתל-אביב התרכזו למעלה מ-12,000 פליטים שנמלטו משכונות הספר שגבלו ביפו. (זה בנוסף ל-16 אלף פליטים שגורשו מיפו במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט 1936 - 1939). תופעה זו גרמה לבריחת תושביה היהודים ,של תל-אביב מגבלותיה עם יפו למרכז תל-אביב וצפונה. על פי מפקד נמנו 12,000 פליטים כאלו, ונוסף לכך היו 5,000 נפש שלא נמנו ולא קיבלו תעודת פליט. אלו מצאו מחסה במקומות ארעיים שונים. |
