| תגובת הבריטים |
לשם כך הופעלו כוחות ביבשה, באוויר ובים, שחלקם היו מוצבים בארץ-ישראל וחלקם הובאו כתגבורת ממדינות שכנות. במהלך העימות הצבאי אף התקיימו מגעים בצינורות האזרחיים, שבמהלכם הוגש אולטימטום ליישוב היהודי, תוך איום בהתקפה ישירה על תל-אביב. כאמור, עמדה התערבות זו בניגוד למדיניות הפינוי של חיל המצב הבריטי מארץ-ישראל, וחרגה באופן ברור מכללי אי ההתערבות שקבעו לעצמם שלטונות המנדט, ששאפו להשלים את הפינוי במסגרת לוח הזמנים שנקבע לו, תוך שמירה על הסדר והשקט היחסיים, לפחות בצירי הפינוי. פרשות כיבוש טבריה ובייחוד כיבוש חיפה בידי כוחות ה"הגנה" מעידות על מדיניות אי ההתערבות של בריטניה. ואולם, התגובות החריפות של המדינות הערביות שהגיעו ללונדון באמצעות נציגי בריטניה במדינות אלה, עוררו חשש של ממש להתערבות צבאית של מדינות ערב בסכסוך היהודי-פלסטיני, עוד בטרם השלימה בריטניה את פינויה. התערבות כזאת, בטענה שבריטניה לא קיימה את התחייבותה לשמור על השקט ולהבטיח את חיי התושבים הערבים, הייתה עלולה לסכן את אסטרטגית המזרח התיכון של ממשלת הלייבור ולגרום לקריסתה. פירוש הדבר - איום על הצלחת מדיניות בריטניה המתבססת על מדיניות ערבית פרו מערבית. נוכח איום כזה נאלצה בריטניה לפעול להרגעת הרוחות (העיתונות הערבית הוצפה בידיעות על טבח נורא שעורכים היהודים בערביי חיפה) במדינות הערביות ולהוכיח הלכה למעשה את מחויבותה לשלום התושבים הערביים בתחומי המנדט. מתקפת האצ"ל במגשיה זימנה למעצבי המדיניות הבריטית אפשרות לשינוי תדמיתם אצל הערבים. בהתערבותם הפעילה לבלימת התקפת האצ"ל ובדרישתם לסילוק לוחמי האצ"ל מקו החזית בין מנשיה ליפו, הוכיחו הבריטים כי הם מגינים על ערביי יפו ורכושם ושללו ממדינות ערב את העילה לפלוש לתחומי שלטונם, כל עוד המנדט בתוקף. התקפת האצ"ל על יפו אפשרה לבריטים לתקן את מערכת היחסים עם הערבים, שנפגמה בעקבות כיבוש חיפה, והם ניצלוה עד תום. העיר יפו נשארה תחת שלטון ערבי עוד כשבועיים. בתקופה קצרה זו התמוטט המערך העירוני הערבי לחלוטין. ב-13 במאי, ערב סיום המנדט, חתמה ועדת החירום הערבית של יפו על הסכם כניעה רשמי עם ה"הגנה", כאשר בעיר נותרו כ-4,000 תושבים בלבד, בתוכם 1,500 גברים. |
