| מעמד העיר |
בדרך-כלל ייצג את האצ"ל קלמן ברגמן מן המטה המחוזי, ואילו ה"ההגנה" יוצגה על-ידי ישורון שיף קצין המבצעים ונעמן סתוי. כך נמשכו היחסים עד ערב הפינוי הבריטי, שאז הושג הסכם מלא בין שני הארגונים המזוינים, הממשיכים כל אחד מהם בקיומו הנפרד. סניף לח"י בירושלים המשיך גם הוא כל אותו זמן בקיומו העצמאי ובפעילות נפרדת, תוך שיתוף-פעולה הדוק עם ה"ההגנה" אבל בלא הסכם פורמאלי עמה. שני ארגוני המחתרת, שהמשיכו להיות מוחזקים וגם להיקרא "פורשים" על-ידי המוסדות הרשמיים של הישוב העברי ועל-ידי אנשי ה"ההגנה", המשיכו גם בירושלים לשתף עמם פעולה למרות תפיסות נבדלות בתכלית לגבי מעמדה ועתידה המדיני של העיר. גם האצ"ל וגם הלח"י, בכרוזיהם ובשידוריהם, לא הותירו ספק בתפיסתם שירושלים היא חלק מן המדינה היהודית ועיר בירתה. ואילו מוסדות הישוב, ואחר-כך הממשלה הזמנית - גם ה"ההגנה" הכפופה להם - קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם על כל חלקיה, ולפיה עתידה הייתה, לדידם, ירושלים כולה להיות עיר בינלאומית. כל מאמציה של ה"ההגנה" בעיר היו מכוונים אפוא להבטיח את שלום אוכלוסייתה היהודית ואת שלמות שכונותיה היהודיות שלא יפלו בידי הערבים, וכן שלא ינותקו משאר חלקי הישוב העברי בארץ. "ירושלים", אמר ישראל גלילי, ראש מפקדת ה"הגנה", באזני מפקדים ב-8 באפריל (כ"ח אדר ב'), "לא נכללה בשטח המדינה היהודית לפי החלטות העצרת אלא נקבעה כקריה בינלאומית, ואולם אנו נלחמים על ירושלים אלא אם תובטח. רציפות טריטוריאלית עברית בשטחי הגישה אליה". מטרתה העיקרית של מפקדת ה"הגנה" בירושלים, בראשותו של דוד שאלתיאל, הייתה אפוא "לשמור ששום שכונה יהודית לא תיעזב. כן ניתנה הגנה ליהודים שהתגוררו בשכונות מעורבות. ניתנה אף עזרה והגנה למשפחות יהודיות שהיו נכונות להוסיף ולגור בשכונות ערביות או שעבדו באזורים ערביים". מאמצי-הגנה אלה, ואף יזמות תקיפה במקומות שונים בעיר לחיזוקה של הגנה זו, נעשו במקביל לדבקות הממשלה הזמנית בהחלטת החלוקה. היא דבקה בה למרות תביעות רבות בישוב להכליל את ירושלים במדינה היהודית: "מחוגים רבים בירושלים ומחוצה לה תובעים את סיפוחה של העיר למדינת ישראל, ובעיקר מנהלים תעמולה רעשנית למטרה זו אנשי האצ"ל, לח"י והרוויזיוניסטים, אך ממשלתנו אינה נוטה לסכן את יחסיה עם האומות המאוחדות על-ידי מעשה שיעמוד בניגוד להחלטת האסיפה הכללית. ב-2 באוגוסט 1948 (כ"ו תמוז תש"ח) מינתה הממשלה הזמנית את ד"ר דב יוסף למושל צבאי של ירושלים העברית, לאחר תביעה ממושכת שתבע, כעדותו, "להכריז על ירושלים כעל שטח כיבוש כדי להעניק לשלטון העיר חוקיות מבחינת המשפט הבינלאומי". הייתה זו, למעשה, גושפנקה חוקית למצב קיים מזה חדשים אחדים. ואולם אנשי האצ"ל לא הכירו גם במעמד זה של העיר ואף ראו בכך הודאה שאין ירושלים נכללת בתחום הרבנות של מדינת ישראל. אחרי משא-ומתן מייגע, זכור לד"ר יוסף, "הבאתי את סניף אצ"ל המקומי להסכים לקבל על עצמו את מרותי תוך התנגדות עקרונית להכרזת העיר כשטח-כיבוש". מעמד ירושלים כ"שטח כיבוש" יהודי לא בוטל אלא ב-2.2.49 (ג' שבט תש"ט), עם פרסום הודעה רשמית וסיום תפקידו של ד"ר יוסף כמושל צבאי. ב-14 באותו חודש (ט"ו שבט) נתקיימה בירושלים, בירת ישראל, ישיבה ראשונה של הכנסת. |
