| התכנית וההכנות המבצעיות |
נוכח כל אלה הלכה והתגבשה במפקדה המחוזית של האצ"ל בירושלים תכנית לכיבוש דיר-יאסין. בין שלושת הארגונים המזוינים בעיר - ה"הגנה"; האצ"ל ולח"י - שפעלו כל אחד בנפרד, בכפוף להנהגתו המרכזית אשר בשפלה, התקיימו קשרים מקומיים ומפעם לפעם גם תאום פעולה. בין דוד שאלתיאל, מפקד ה"הגנה" בירושלים, ובין מרדכי רענן מפקד האצ"ל בעיר אף התנהל משא-ומתן על הסכם אופרטיבי, ומפקד ה"הגנה" הציע "לשלב את האצ"ל בהגנת העיר, תוך שמירה על עצמאותו הארגונית אך תוך כפיפות מוחלטת לפיקוד האופרטיבי של ה"הגנה" (אופיר, עמ' 49), אבל הדבר נדחה "בטענה ששיקולי ה'הגנה' בירושלים נקבעים בהתאם להנחיה הכללית לפיה תימסר העיר לשלטון בינלאומי" (שם, שם). מפקד הארגון בירושלים העלה מצדו הצעות לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים על בסיס אסטרטגיה שתכליתה שחרור ירושלים כולה וצרופה למדינה היהודית העומדת לקום, אבל התשובה להצעות אלה בוששה לבוא. כנגד זה התקדמו באותו זמן שיחות על שיתוף-פעולה בין האצ"ל ולח"י בבירה על בסיס התפיסה המשותפת לשני הארגונים שדבר עתידה המדיני של ירושלים וכן בדרכי התגובה לנסיונות הבריטיים לפרק נשקם של יהודים. הבדלי דעות נתגלעו בין שני הצדדים בשאלות טקטיות. אנשי לח"י הציעו כעדיפות ראשונה את כיבושו של הכפר שועפט לשם ניתוק שכונת שייח'-ג'ראח, שהיתה מקור צרות לאוכלוסיה היהודית השכנה: היא גרמה לניתוק הקשר עם נוה-יעקב ועטרות ובניני האוניברסיטה העברית ומוסדות "הדסה" שעל הר-הצופים וכן לנטישת שכונות-ספר בצפון העיר, גם לקרבנות בנפש מצליפות ולהרס רכוש במטעני חומר-נפץ. אנשי האצ"ל חלקו על סיכויי ההצלחה במבצע זה, שכן הבריטים יראו בו סיכון לדרך פינוי כוחותיהם העוברת בשייח'-ג'ראח, יתערבו באורח פעיל כדי למנוע את המבצע ויטילו למשימה זו את כוחותיהם המוחזקים בבית-הספר לשוטרים שבקרבת מקום. ניכר שחשש זה היה לו על מה לסמוך ואף התאמת ב-26 באפריל (י"ז ניסן), שעה שהצבא הבריטי אילץ את אנשי הפלמ"ח לפנות את שייח'-ג'ראח לאחר שהצליחו לכבוש את השכונה. כנגד תכנית שועפט העלו אנשי האצ"ל תכנית לכיבוש דיר-יאסין, שכן "שכנה דיר-יאסין מחוץ לציר הפינוי הבריטי... תנועת כלי-הרכב הבריטיים לא הגיעה עוד לתחום זה וברור היה כי התקפה על דיר-יאסין לא תפגע בתכניות הנסיגה של הבריטים" (אופיר, עמ' 50). בסופם של דיונים בין שני הצדדים נתקבלה תכנית דיר-יאסין ובפגישה משותפת של מפקדים מקומיים, ביניהם יהושע גולדשמיד ("גל") מן האצ"ל ופתחיה זליבנסקי ("יועד") מלח"י, עובדו פרטי הביצוע. מפקד ה"הגנה" בירושלים, מצדו, משנודע לו על התכנית, ביקש מאת רענן "לתאם את שעת כיבוש הכפר למועד נסיונה לחזור ולכבוש את הקסטל" (שם, עמ' 51), ואל יהושע זטלר ("שפירא") שיגר שאלתיאל ב-7 בחודש (כ"ז אדר ב') מכתב שבו הוא מציין, בין השאר, כי השתלטות על דיר-יאסין הובאה בחשבון בתכנית ה"הגנה" אבל גם השתמע ממנו ש"כנראה לא היתה השתלטות זו נראית כראשונה בשורת פעולות הלחימה" (ס.ת.ה. ג', עמ' 1547). וזה תוכן מכתבו של שאלתיאל: "אל שפירא מאת ממ"ז נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת-לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר בעקבותיו יביא לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב זה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא לפניכם הוא שאם יימשכו למקום כוחות זרים יהיה בזה משום הפרעה לתכנית הקמת אוירודרום במקום." מכתב זהה, כזכור למרדכי רענן, מפקד האצ"ל בבירה, נשלח גם אליו כשהוא ממוען אל "גרינברג". הכנות מבצעיות כיבוש הכפר, שפרטיו נקבעו בתכנית המשותפת, נועד ל-9 באפריל (כ"ט אדר ב'), ושעת האפס נקבעה ל-4.30 בבוקר יומיים קודם לכן החלה בפעולתה יחידת-סיור מיוחדת של אנשי האצ"ל להכרת השטח, בפיקודם של המפקדים יהודה טרייביטש ("מנשה") ויהושע גורודנצ'יק ("אלימלך"). לפי עדותו של "אלימלך" גילו הסיירים עמדות אויב, "ראינו שאין להם כל שמירה בעורף לכיוון עין-כרם... בכיוון יפה-נוף היו להם 4 עמדות, הדרך לגבעת-שאול היתה חסומה באבנים ואחרי האבנים היתה תעלה. את התעלה לא ראינו בשעת הסיורים וגילינו אותה רק בשעת ההתקפה ליד התעלה". לאחר זמן נתברר ש"החפירה היתה מוסווית היטב; ערימות של ענפים, עלים וזרדים כיסו עליה" (גולני, עמ' 25). וכן נתברר אחר-כך שאי-גילוי התעלה במועד הוא שגרם אחר-כך לתקלה שעלתה בחייהם של תושבים רבים בכפר. ועוד תקלה נכונה ללוחמים בגלל אי-הבחנה נוספת מצד המסיירים בעמדות-הגנה שעל גגות בתים בתוך הכפר. "פרצנו לכפר," זכור ל"אלימלך" ששימש מפקד-כיתה באחת מחוליות הפורצים, "והערבים פגעו בנו באש מתוך עמדות שהיו להם על הגגות ולא הבחנו בהן בשעת הסיורים שלנו." על פי התכנית המבצעית המשותפת נועד להתקפה כוח של פלוגה ובה שתי מחלקות מאנשי האצ"ל ומחלקה אחת מאנשי לח"י: יחד כ-120 לוחמים. כל ארגון נתן את חלקו בכלי הנשק. האצ"ל סיפק רובים ומקלעים וכן תת-מקלעים "סטן" מקו היצור העצמי, ואילו חומר-הנפץ ניתן כולו על-ידי לח"י, שכן באותו זמן לא היה חומר זה מצוי לאצ"ל בבירה. מפקד הפעולה היה בן-ציון כהן ("גיורא") - ועמו המפקדים יהודה לפידות ("נמרוד") ומיכאל חריף ("מאיר") - מהאצ"ל, ופתחיה זליבנסקי ("יועד") - ועמו המפקדים מאיר גולן ("שרון") ודוד שנייווייס ("זמיר") - מלח"י. כוחות האצ"ל קבעו לעצמם בסיס-יציאה בשכונת "עץ חיים" שבכניסה לעיר, וכוחות לח"י - בבית-חרושת לבירה שבשכונת גבעת-שאול. באחת הדירות שבגבעת-שאול הקים האצ"ל גם תחנה לעזרה ראשונה ובה שני רופאים - ד"ר לאון פרחי ("זאבי") וד"ר אריך גולדשלגר ("זהבי") - וחוליית עזרה ראשונה בפיקודה של רנה גרינוולד כשלידה עוזרת דבורה שמחון. בבית ברחוב רד"ק שבשכונת רחביה הוכשר גם בית-חולים קטן להביא לשם נפגעים אפשריים מן הקרב, ובית-חולים זה ("החלמה") שימש גם אחר-כך לריפוי והחלמה בשביל לוחמי האצ"ל בעיר. לפי עדותו של קלמן ברגמן ("דן") הוכנו גם מכלאות בשביל שבויים בקרבת השכונה שייך-בדר שבמערב העיר, ו"נתנו הוראות מפורשות לכל אלה שהשתתפו בפעולה לנהוג לפי חוקת ז'נבה, מאחר שאנחנו ראינו את עצמנו כצבא סדיר, לא יותר אנשים שפועלים במחתרת". לפני תחילת הפעולה נקבעה סיסמת-קרב: אחדות לוחמת, וללוחמים משני הארגונים ניתן תדרוך, שכלל גם את כללי ההתנהגות בשעת הקרב. לעזרא יכין ("אלנקם"), ממשתתפי לח"י בפעולה, זכור שבתדרוך מפי מפקדו "דרור" לחבריו נמסר, בין השאר, כי "האצ"ל עומד על כך שייעשה הכל כדי שנשים וילדים לא ייפגעו בשעת המלחמה ואנו התחייבנו לקבל עלינו סייג זה" (יכין, עמ' 251). משקם אחד ושאל כיצד ניתן להתחייב לכך, ש"הרי האויב יושב בתוך הבתים, בין הנשים הילדים והזקנים, ענה "דרור": 'החלטנו לוותר על גורם ההפתעה ובלבד שנבטיח את שלום האזרחים. לפני ההתקפה נפעיל רמקולים ונקרא לנשים, ילדים וזקנים לפנות את המקום'" (שם, שם). |
