דברים לזכרו
מתוך ספרו של י. עברוןמעטים הכירוהו בשמו המלא, עמיחי פאגלין.
הכול קראו לו גידי.
שמו היה לאגדה.
הוא הופיע פתאום, ככוכב זוהר, מתוך חשרת ענני הסופה של מלחמת היהודים לעצמאותם בארץ-ישראל.
הוא הפך את האצ"ל למכונת מלחמה אימתנית, שהלמה בבריטים ללא לאות וללא רחם - ומאה אלף אנשי צבא ומשטרה לא השכילו למצוא כל תשובה.
"את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכשרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה", אמר מנחם בגין.
הוא לא הפריז.
"היה זה הארגון הצבאי הלאומי, שהביא לפינוי האנגלים מארץ-ישראל", הצהיר וינסטון צ'רצ'יל: "חברי הארגון - הם שגרמו לנו כל כך הרבה צרות, שהיה עלינו להציב בארץ-ישראל 80 אלף חיילים כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי בשביל הכלכלה שלנו, והארגון - הוא שגרם לעלייתן של ההוצאות לרמה גבוהה כל כך".
"רזה, גבה-קומה, שיער שחור, עיניים עמוקות בוערות - אדם שלא ידע פחד מהו" - זה היה תיאורו של האיש, שבראש קומץ בחורים, בתכנון אסטרטגי מבריק - הוציא לפועל מבצעים נועזים ומסובכים, שבתנאי לחימה רגילים היו מצריכים הפעלתן של יחידות צבא סדירות, בהיקפים העולים לאין שיעור על כוחות המחתרת באותה תקופה.
קשה להעלות על הדעת, שכוח המשימה שפרץ את חומת כלא עכו מנה שלושים וארבעה לוחמים, שהצעיר בהם היה בן 17, והקשיש בן 34. אולם העובדה נותרה בעינה. המושג בלתי-אפשרי לא היה קיים בתודעתו של עמיחי פאגלין.
הוא הוכיח זאת בפיצוץ מלון המלך דוד, בהתקפה על בית גולדשמידט, ויותר מכול, אולי, בכיבושה של יפו.
הוא הפך את החיים של הבריטים בארץ הזו לגיהינום.
בדיון על "ארץ-ישראל (הטרור היהודי)", שנערך בבית הנבחרים ב-31 בינואר 1947 (י' שבט תש"ז), תיאר אוליבר סטאנלי - לשעבר שר-המושבות בממשלתו של צ'רצ'יל - בצבעים קודרים את האווירה והחרדה המקיפים את החייל הבריטי בארץ-ישראל במלחמתו נגד הטרור:
"...בתנאי מלחמה, כפי שאלה היו מוכרים לנו, ידענו מי הם אויבינו, היכן הם נמצאים, וכן את הכללים המתירים לנו לנסות ולפגוע בהם בטרם יפגעו הם בנו. אולם כאן, בתנאים שעמם על חיילינו להתמודד, אין איש יודע מיהו האויב. ייתכן, שהאויב היא הנערה המגישה לך את המשקה בבית הקפה; ייתכן שזה האיש שאתה נתקל בו בעוברך ברחוב... הוא עשוי להיות בסמוך לך בכל רגע, והנסיבות הן בדרך כלל כאלה שאין מנוס מלהניח לו להתקיפך, לפני שאתה רשאי להגיב בביטחון... איני מאמין כי במצב כזה אפשר להוסיף ולמשול בארץ-ישראל. שום שלטון אינו מסוגל לעמוד בפני מהלומות כאלה. שום צבא ושום משטרה אינם מסוגלים למלא את התחייבויותיהם בנסיבות כאלה... אדבר גלויות, ככל שהדבר נוגע לי, תחת אשר יוטל על מדינה זו התפקיד המחייב אותה להוסיף ולשאת השפלות מסוג זה, הייתי מעדיף שנסתלק מארץ-ישראל ונאמר לעמי העולם שאין בכוחנו להוציא את המנדט אל הפועל".
"הוא היה גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות, ביכולת שלו לחשוב במושגים לא אורתודוקסיים", אמר עליו שר הביטחון לשעבר משה ארנס.
"כושרו הטכנולוגי המעולה, כוח ההמצאה שלו ומנהיגותו האמיצה בקרב, היו לשם דבר, ושמעו עד לגלות אפריקה הגיע" - ציין ראש הממשלה לשעבר ומנהיג הלח"י בתקופת המחתרת, יצחק שמיר. (ראה הפרק "דיוקנו של לוחם חופש".)
"גידי לא שלח לפעולה - הוא הוביל אותה", אמר תת-אלוף (מיל') מרדכי ציפורי: "הוא טיפל אישית בכל שלב ושלב - החל מהסיורים המוקדמים ועד לתחום הביצוע. תמיד היה בקו הראשון - וזה שאפיין את צורת הלחימה שלנו. היה לנו גם ממי ללמוד".
מספר אל"ם יוסף יריב: "היה זה ערב 'מלחמת ששת הימים'. באותה תקופה הייתי מפקד היחידה המבצעית של ה'מוסד'. אחת התכניות הייתה לחסום את תעלת סואץ. עמדנו לרכוש אנייה גדולה, להעמיס בה מטען מלט ולהטביעה בכניסה לתעלה - כך שתחסום את כל המעבר. הבעיה הייתה איך לגרום לטיבועה המהיר, לפני שהמצרים יצליחו לגרור אותה. ואז מישהו (אינני זוכר מי) העלה את שמו של עמיחי פאגלין והציע להיוועץ בו כ'חבלן מעולה'. אני זוכר שהשתמשו בביטוי 'יש לו ראש קומבינטיבי למנגנונים ולדברים מיוחדים'.
"נפגשנו. אינני זוכר מי זימן אותנו - רק זאת, שפתאום היה אצלי ביחידה וקיבל על עצמו את המשימה. הוא לא התקשה למצוא את הפתרון הטכני הדרוש; בנה מספר דגמים, הציגם לפנינו, ומיד ניגש לשלבי הביצוע. את העבודה עשה בבית המלאכה שלו בקרית-אריה ובמעבדות ה'מוסד'. למיטב זכרוני, עשה הכול לבדו. מדי פעם היה מלווה זאת בהסברים. הוא הכין שניים-שלושה מנגנוני הפעלה לשביעות רצוננו, אלא שהמלחמה פשוט הקדימה אותנו - והדבר לא יצא אל הפועל".
"לאחר שהרכבתי ממשלה, הזמנתי את גידי להיות יועצי למלחמה בטרור הערבי", סיפר מנחם בגין. "זו הייתה בחירה טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. בחודשים הספורים שהספיק לתפקד, עשה גדולות ונצורות... כמובן, אינני יכול לגלות לציבור את הפרטים, אבל מדובר בביטחון חיים". | ראיון עם שלמה לב-עמיאילו צריך הייתי להתחיל הכול מחדש - הייתי חוזר על מרבית השלבים בפעולות הארגון בשנים 1948-1945. אינני חושב שהמלחמה בינינו לבין הבריטים (והייתה זו בהחלט מלחמה) חרגה מכללי ההגינות (עד כמה שמלחמה יכולה לכלול את מושג ההגינות). לא חשתי כלפי הבריטים שנאה עיוורת. היו לי רגשות קשים מאוד, אולי אפילו שנאה או רוגז בכמויות עצומות כלפי המדיניות הבריטית - ולחמתי נגדה. אבל לבריטי בתור בריטי, ולחייל בתור חייל, לא נטרתי. ההפך מכך: התייחסתי בכבוד לחיילים שלחמתי בהם. בזתי לנציגי השלטון, שהסתתרו מאחורי גבם.
בחיילים הבריטים ראיתי קרבנות של אותה מדיניות שנאבקנו נגדה. לא ראיתי אותם כיוזמיה. תמיד ידעתי שמקור הצרה הוא בלונדון ולא כאן. המקרה היחידי, פרט לתליות, בו שלובה חמת-זעם כלפי הבריטים - ואני מדגיש את עניין התליות כי זה באמת הותיר משקע עמוק - היה בפריצת כלא עכו, כשחייל ירה בשבויים שלנו, מה שהסב לנו את מרבית האבדות באותה פעולה. עד היום טרם החלטתי אם לקבל את ההסבר של הבריטים, שהדבר נעשה על-ידי חייל שקיבל התקפת עצבים - אמוק, כפי שהם כינו את זה - "למורת-רוחם של המפקדים ואנשי היחידה". ...בניגוד ללח"י, שדגל בהרג חיילים ושוטרים בריטים כאמצעי להשגת המטרה - הארגון ביצע פעולות בעלות אופי צבאי.
להוציא מכלל זה פעולות תגובה על תליות - הארגון לא הציב הרג בריטים כמטרה. מה שמעניין הוא, שבלחימה השוטפת (שכונתה בזמנו "צמחוניות", על-ידי הלח"י), נהרגו יותר בריטים מבכל סדרת הפעולות של הלח"י. הדבר נבע מהיקף מלחמתו של הארגון. המקרים היחידים שבהם ביצענו פעולות על מנת להרוג, היו פעולות תגובה לאחר תליות. בין אם זה התבטא בתליית הסרז'נטים או בפיצוץ רכבת על חייליה ליד רחובות. בכל הפעולות האחרות, אם נפלו חללים מקרב הבריטים, הדבר נבע מהתקפות על אובייקטים שלטוניים. אינני טוען שסיכנו עצמנו כדי לחסוך חייהם של חיילים בריטים. זאת לא עשינו, הגם שהיינו נוהגים לשגר אזהרה מראש לפני פיצוצו של אובייקט זה או אחר. אישית, הזדמן לי יותר מפעם להרוג עשרות ואולי מאות בריטים, שעה שהיו חסרי יכולת מגן - אך מעולם לא עשיתי זאת וגם לא חשתי כל צורך בכך. המקרים היחידים שיצאנו כדי להרוג - היו בתגובה לתליות.
לא הייתי שלם בזמנו (וגם היום לא) עם שני דברים: מדיניות ההבלגה, שנקטנו בתקופת ה"סזון", מדיניות ששילמנו עליה בדם, בסבל, ובאבדן חירותם של טובי אנשינו ומפקדינו. וכשאני מדבר על מחיר הדמים, כוונתי גם למחיר ששילמנו כולנו - עקב כך שהמדינה לא הוקמה בגבולותיה ההיסטוריים.
וזאת, לדעתי, בראש ובראשונה, משום שהורחקנו מכל עמדה שלטונית באותן עתות הכרעה גורליות. סברתי אז, ואני משוכנע גם היום, שהיה זה אחד ממחדליו הגדולים של הארגון, שלא נאבק להגיע לשלטון. כל ארגון אחר של לוחמי חופש בעולם היה מנצל את עמדת הכוח שהגיע אליה, תוך כדי מלחמה אקטיבית, כדי לחזק את מעמדו הפנימי.
אני חושב שהרבה מחתרות ביצעו פעולות ראווה כלפי האויב האמיתי, כדי שבבוא יום השחרור יתייצבו הם בראש הפירמידה. הארגון עשה באופן הפגנתי את ההפך מזה, והתוצאה - בלי להזכיר את העוול שנגרם לכל לוחמינו, שהורחקו בכוח מכל עמדת מפתח במדינה - שפיכת דמים מיותרת, כדי להגיע לגבולות המדינה של היום; יכולנו להגיע לכך בתום מלחמת הקוממיות ולא כעבור עשרים שנה. | מאת מנחם בגיןשתקן, עקשן. אהוב על כולם. עניו, אהב את המעשה; שנא את הפרסומת - כזה היה גידי שלנו. לו ראית אותו, מעולם לא היה עולה על דעתך, כי צעיר צנום וצנוע זה כתב, במו ידיו, דפים שלמים בהיסטוריה הצבאית של עמנו. מניין בא גידי? הוא היה פעם ב"הגנה". הרעיון הביאו אלינו.
עול ימים היה - עדיין לא יצא משנות העשרים שלו - שעה שקיבל את הפיקוד על מחלקת התכנון הצבאי של הארגון.
את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל ללא ספק בגאוניות, יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. החרמות הנשק הגדולות והנועזות ביותר היו פרי מחשבתו, או מעשי ידיו: פריצת כלא עכו, מלון המלך דוד, השמדת המטוסים ושדות התעופה הצבאיים, בראש ובראשונה - בקסטינה, שם הושמדו למעלה מעשרים מפציצים כבדים - כל זה תוכנן על-ידי גידי. הוא היה הרוח החיה בכל הפעולות הללו. הוא היכה בבריטים מכה גדולה (יחד עם שמשון, מפקד פעולת עכו) בתקופת המצב הצבאי.
גדעון הוא שזכאי לשאת, אחרי שמעון מבית החשמונאים, את השם כובש-יפו. | מאת יצחק שמירשמו של גידי הלך לפניו, ועד למקום גלותנו באפריקה הגיע. תמיד, בשיחות אודותיו, שבו ועלו כושרו הטכנולוגי המעולה, כוח ההמצאה שלו ומנהיגותו האמיצה בקרב.
בטוחים היינו, שגידי ימצא את מקומו בצבא וישתלב בתפקיד בכיר ביותר. כולנו הצטערנו והתרעמנו על שזה לא קרה. בגין דיבר עליו בהערצה וראה בו גאון צבאי, שלא הזדמן לעם ישראל להפיק ממנו את מלוא התועלת.
אני חוזר ואומר, שפעולת המחתרת, המחתרת הלאומית - היא שהביאה את הבריטים להחלטה שלהם לעזוב את הארץ. אין לי כל ספק, שמה שהשפיע עליהם בכיוון זה, מה שהשפיע על דעת הקהל הבריטי, על אנשים חשובים בפרלמנט הבריטי - היו הפעולות המלחמתיות נגדם, ביניהן - מלון המלך דוד, התקפות על שדות תעופה, על בנייני הבולשת, שחרור אסירי עכו, ולבסוף, הפעולה האחרונה של תליית הסרז'נטים - הדברים האלה, עם כל אכזריותם ועוצמתם - הם אשר אילצו את בווין ואת חבריו לעזוב - נגד רצונם - את ארץ-ישראל. | מאת משה ארנסעמיחי פאגלין היה ממש גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות. ביכולת שלו לחשוב במושגים לא אורתודוקסיים, במציאת פתרונות שאיש אחר לא היה מעלה על דעתו. צה"ל, לדעתי, הפסיד אדם שיכול היה להיות, צריך היה להיות רמטכ"ל, וכיוון שבא מהאצ"ל, לא ניתנה לו ההזדמנות להתגייס ולהגיע לעמדה הבכירה ביותר, שאין לי ספק שהיה מגיע אליה לו היה משרת בצה"ל.
מדי פעם היו לו רעיונות והברקות לא אורתודוקסיים, ותמיד כדאי היה להאזין להם, גם לגבי נושאים שלא היו בתחום עיסוקו היומיומי. הוא לא היה מהנדס במקצועו - אך עסק בעניינים הנדסיים וטכניים בהצלחה לא קטנה, בלי שהייתה לו ההשכלה הפורמלית לכך.
בתקופה שבה שירת כיועץ ראש הממשלה לענייני טרור, שימשתי יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, ואני יודע שבמערכת הייתה הפתעה וגם מידה מסוימת של זלזול, כשבגין מינה את גידי לתפקיד. היו רגילים שלתפקידים כאלה ממנים אנשים שבאו מה"מוסד", אלופים בצה"ל, העיקר - מתוך המערכת. הם לא הכירו אותו ולא ידעו את עברו ואת יכולתו. אולם מהר מאוד נוכחו עם מי יש להם עסק, ובתקופה הקצרה שהספיק לשרת שם - תרם רבות לביטחונה של המדינה. | מאת שמואל תמירלא איכפת היו לו מפלגה ומסגרת - שום דבר, יש מדינת ישראל, ועם ישראל, והוא חייב לשרת אותם.
ואין מעצור לדמיון הזה.
כל זה לא דמיון באוויר, תמיד מלווה בכוח היצירה, עשר אצבעות של זהב, שמתרגמות את הדמיון לעשייה הקטנטנה, שמתחילה עם חיבור הכפתורים והחוטים, ועוברת להמצאות, להמצאות המופלאות - שעשו היסטוריה.
בארץ-ישראל, במרד הגדול, נשבר חוט-השדרה של האימפריה הבריטית.
כשאני פוגש בהם, בבריטים, גם היום - עיתונאים, סוכנים תרבותיים - עדיין אינם יכולים לעכל את שאירע אז. איך פתאום נשבר עמוד-השדרה של האימפריה הגדולה. ולגידי, חלק מרכזי ביותר בשבירת חוט-השדרה הזה, ובתור שכזה הוא ייכנס להיסטוריה העברית ולהיסטוריה של האזור, ולהיסטוריה של בריטניה. | מאת אל"מ (מיל') יהודה נאות (גלובמן)עמיחי. שיער שחור, עיניים עמוקות, פנים של נזיר. לא דיבר הרבה. עשה עלי רושם רב מאוד. הרושם הזה נשאר...
הוא היה איש מיוחד. ראשית - היה אמיץ ללא חת. מעט מאוד אנשים שהכרתי בחיי היו אמיצים כמוהו. זה התבטא בכך שלא ידע מה זה פחד. מבחינתו - כל דבר היה אפשרי; מבחינתו - אי-אפשר היה להיפגע, וגם לא הייתה לכך חשיבות. להיאסר לא בא בחשבון, זה לא יכול לקרות לו, וגם לא לאיש מאתנו. ואין דבר שלא ניתן לעשותו, אם רק נשכיל לעשותו נכון, במרץ ובאמונה.
זאת ועוד: בעיניי הוא היה מעין נזיר כזה. גבוה, שחור, פנים מצומקות, שתקן, כמעט זועף. ועם כל זה, כשהיה מחייך, כשהיה "מרביץ" איזו בדיחה מהצד - זה היה משהו! בבת-אחת האיש היה משתנה.
אני זוכר, כשהלכנו לפעולה בתחנת השידור ברמאללה, לקחנו את המרגמה הזו לחסימה - איש מלבדו לא הבין מה הולך כאן; מבחינה זו, הוא היה שונה מאתנו. חושבני, שעצם העובדה שהוא בא אלינו מ"הצד השני", הממוסד, עם הערכים של היישוב המאורגן, עם התפיסה הסוציאליסטית דאז, למרות שהגיע מבית אמיד, לא פרולטרי; הייתה בו מין ישראליות כזו, מין פשטות, קצת זרה למחנה שלנו, בעל הגישה הז'בוטינסקאית של ה"הדר" - גישה שהמסורת היהודית, הדת היהודית, הטביעו עליה את חותמן - בניגוד לגישה הרבולוציונרית (של המהפכה הרוסית), שאימץ "הצד השני". היינו אולי יותר יהודים ממנו, אולם הוא היה יותר ישראלי מאתנו. ולכן, במידה מסוימת חשנו קצת "זרות" בקרבתו, אולי משום שהיה משכמו ומעלה, משום שהיה אמיץ יותר ובעל מעוף. אולי מכאן נבע השוני. ואם באים לנתח את פעולותיו הגדולות, בפרספקטיבה של אותה תקופה דלת אמצעים, שהכול היה בה פרימיטיבי ווינגייט נחשב לאליל מבחינה אסטרטגית - אינך יכול שלא לחוש בגאוניות של אותו מפקד נועז ורב-תושייה - ובלי להמעיט חלילה כהוא זה בחלקם של יתר המפקדים בארגון, ובתרומתם להצלחת המרד - אינך יכול שלא להודות, שהאיש שהגשים אותו "מרד", הלכה למעשה - היה גידי.
יש בכך כדי להסביר, אולי, את דחיקתו מהחיים הפוליטיים ושיבתו לחיים האזרחיים, שעה שכולם בחרו בקריירה פוליטית.
הוא כאילו יצא מן המחנה, כאילו לא היה שייך אליו. הוא מילא את חלקו - ויצא ממעגל המשחק. בחינת "הכושי עשה את שלו - הכושי קם והלך...".
גידי היה ונשאר דמות הירואית יוצאת-דופן, גבוה משכמו ומעלה מכל היתר, שהגורל הציבו באחת השעות המכריעות של המאבק בראש הפירמידה של המלחמה בבריטים. וכשזו נסתיימה - נסתיים גם תפקידו.
צה"ל של היום אינו יכול לקלוט אדם כמו עמיחי ולתת לו תפקיד מרכזי. צה"ל הוא מכונה גדולה, משומנת, הפועלת על-פי דפוסים מוגדרים. בצה"ל אין מקום לרבולוציונר עם רעיונות מהפכניים, אין מקום לאינדיבידואליסט בנשמתו, שאינו מסוגל לקבל על עצמו מרות וכפייה מחשבתית. אנשים כגידי אין להם מקום בצה"ל של היום.
צה"ל של 1948 - זהו סיפור אחר. בצה"ל של 1948 גידי יכול היה להיות אחד המפקדים המעולים, בפיקוד שדה או בתכנון פעולות, אף כי אין ספק שהיו מקצצים בכנפיו. ברייה כזו לא יכולה הייתה להיות במנגנון כה גדול ומורכב. כמו שווינגייט לא היה מתאים להיות במסגרת של הצבא הבריטי, הוא היה מפקד וקצין מעולה לתפקידים מיוחדים. הוא היה פולט את עצמו מצה"ל - זה לא היה בשבילו. זוהי, לפחות, דעתי אני.
מבחינה נפשית - הוא היה אינדיבידואליסט, הוא לא היה מתפשר עם שום דעה שאינה תואמת את רוחו ואת קו מחשבתו. ובמכונה כמו צה"ל, לא יכול היה למצוא את מקומו. | מאת יצחק פאגליןהוא היה בחור מוצק, שרירי, רזה, ודרוך, ממש דרוך כמיתר. המרץ שלו היה בלתי נדלה. החריצות שלו והדבקות שלו במשימה לא יתוארו. הוא יכול היה, לפעמים, לא לישון שניים או שלושה לילות ולעבוד 48 או 72 שעות רצופות, כאשר הדבר היה דרוש. וברגע שהוא היה נרתם לאיזה פעולה, אז אתה יודע, האש הפנימית הייתה בוערת בקרבו, ועד שהדבר היה נגמר, היא לא הייתה כלה.
זה היה שילוב של אדם אחד, שכלל בתוכו את הכול. אדם, שתכנן את הנשק, כיוון שלאצ"ל לא היו מאגרי נשק, אפילו לא כפי שהיו ל"הגנה". כל דבר צריך היה לייצר במו ידיו. ייצר את הנשק, הדריך את חבריו, הכין, תכנן את הפעולות על הנייר; יצא לסייר בשטח לפני הפעולה כדי להבטיח את הצלחתה, כדי להבטיח את דרכי הנסיגה; פיקד על הפעולה עצמה; לא חזר עד שלא אסף את אחרון הנפגעים או אחרון הפצועים והביאו למקום מבטחים, ואל תשכח, שבממדים של התקופה ההיא, הפעולות היו מדהימות ברמת התעוזה שלהן.
עמיחי לא היה איש נאומים, אך ידע להלהיב אנשים בכושר הביצוע המדהים שלו, בדבקותו הבלתי נלאית במשימה, בכשרונותיו למצוא פתרון לכל בעיה. לאחר פטירתו הגיעני מכתב מידיד, ששהה באותה העת בשוויץ. כשעמיחי עמד בראש אגף המבצעים של האצ"ל - שירת אותו חבר בשורות הפלמ"ח, וכך הוא כותב: אתה אינך יודע, ומעודי לא דיברתי אתך על כך, אולם לי ולדורי גידי היה מעין אגדה חיה, התגלמותן של אותן מידות, שהיוו אותות חיינו באותה תקופה - יושר, אומץ-לב, תושייה ומסירות אין קץ לעם. לא הייתי מפקודיו, אך שמו הילך באוהלי פלמ"ח ודיברנו בו בהערצה..."
ואם כך הוא נראה בעיניהם של לוחמים שלא נמנו עם אוהדי האצ"ל - נקל לתאר את ההערצה שרחשו לו פקודיו. | מאת דוד דנוןזכור לי טיול אחד, שהלכנו ברגל דרך החולות עד הירקון (כל צפון תל-אביב לא הייתה). חיפשנו לטאות, חיפשנו נחשים, זה היה מעניין. ישבנו שם בצל של איזה ג'ומעס, אני מעריך שזה היה צפונה מעיריית תל-אביב של היום, ונכנסנו פתאום לאיזה שיחה מוזרה - מה היית רוצה להיות אילו ניתן לך לבחור. אני אמרתי לו - "אני רוצה להיות צייר". הוא אמר לי - "אני רוצה להיות מפקד". זה היה בנערותנו. אנחנו עוד לא ידענו מה זה להיות מפקד - הוא כבר רצה להיות מפקד. שאלתי אותו - "מפקד של מה?"
"תלוי באיזה זמן" - אמר - "בהתחלה אני רוצה להיות מפקד במחתרת, ואם תהיה לנו מדינה - אני רוצה להיות מפקד של הצבא. לא פחות ולא יותר".
היה לו איזה כשרון לשאת באחריות בלי גבול. בכל פעם שהוא תפש או קיבל את הפיקוד, הוא נשא באחריות עד הסוף. מי שהיה אתו - יודע את זאת.
היינו מטיילים הרבה לפני שנכנסנו לאצ"ל, והיינו מדברים. היינו מדברים הרבה. הוא היה חולם. היה אומר: אנחנו נגיע לעצמאות, לעצמאות במדינת ישראל. זה היה חלום כל-כך רחוק אז. "אני אעשה הכול בשביל להגיע לזה", אמר.
והייתי אומר לו: "עמיחי, אבל מה יהיה אחר-כך? מה אתה רוצה לעשות חוץ מאשר להביא לעצמאות? מה אתה רוצה לעשות אחר-כך?"
והוא היה משיב: "אחר-כך, אחרי שתהיה עצמאות, התפקיד שלי יהיה לשמור עליה, שהיא תימשך". | מאת אליהו לנקיןקודם כול התרשמתי, שהבחור הזה אינו יודע פחד. כולנו עשינו משהו, אבל אני, למשל, צריך הייתי תמיד להתגבר על פחד פיסי שעה שעמדתי להסתכן. אצלו זה כמעט ולא היה קיים. זוהי תופעה מיוחדת, שלא נתקלתי בה קודם לכן.
בחור שהיה נכון לכול - כמובן כאידיאליסט, כפטריוט, לא כאיש העולם-התחתון - ללא היסוס, ללא ספקות, ללא רתיעה וללא מורא. אישיות יחידה במינה, בעלת אופי עצמאי. אינדיבידואליסט, ללא פשרה, הנאבק בקנאות עבור הדברים שהאמין בהם. קשה היה לשתף עמו פעולה; דמות כזאת, בעלת תכונות של מנהיג מלידה, אי אפשר לנהוג בה כדרך ההמון; צריך להתאים לה את התפקיד, את השליחות - וזה לא היה קל. | מאת יצחק אבינועםהוא היה גאון בצורה שבה תכנן את המבצעים. ההגדרה המאפיינת את גידי במיוחד, היא כזאת: באם רצונך לנצח את האויב - הקדם אותו במאית של שנייה. כזה הוא היה. אתמקד במבצעים שגידי הכין, תכנן, ועל חלק מהם פיקד ישירות. הייתי אומר ש"אניות הדגל" בתקופת גידי, גם מבחינה היסטורית, היו פיצוץ מלון המלך דוד, פריצת כלא עכו, ותליית הסרז'נטים.
בפיצוץ מלון המלך דוד החלה, למעשה, הספירה לאחור של עזיבת הבריטים את הארץ.
הפעולה השנייה, פעולת הפריצה לכלא עכו - שילוב מתוכנן של כוחות קומנדו, תחכום על-ידי הסוואה, שילוב של מודיעין, של מציאת נקודת תורפה, "בטן רכה" שדרכה פרצו פנימה, וניצול הניסיון של הלוחמים, החלק ההסוואתי - כל זה יחד מציין את פעולתו של גידי, שהיה האחראי כמפקד הפעולה, לא פיקד, אבל תכנן את הפעולה.
"הקש ששבר את גב הגמל" היו ההחלטה והביצוע, החלטה קשה עד מאוד, וביצוע עוד יותר קשה - וזה תליית הסרז'נטים. התוצאה הישירה ביותר הייתה הפסקת התליות של לוחמים, לוחמי האצ"ל והלח"י בארץ.
אליזבט מונרו, היסטוריונית בריטית ופרופסורית באוקספורד, מצטטת מברק ששלחו השלטונות הבריטיים לשר המלחמה הבריטי ולמפקד הצבא במזרח-התיכון - יומיים לאחר תליית הסרז'נטים. באותו מברק ניתנת ההוראה להכין את הכוחות ליציאה מארץ-ישראל ולהסיג אותם לעבר המחנות במצרים.
מי שמנתח את המצב, יכול להסיק מהעובדות החשובות והפשוטות האלה, מהממד הגדול והעצום של שלושת המבצעים האלה - שכאמור, תכנן אותם גידי, וכקצין מבצעים היה אחראי על ביצועם - את חלקו של גידי בסילוקו של השלטון הזר מארץ-ישראל. | מאת שרגא עליסבין שרגא עליס (חיים טויט) לעמיחי פאגלין נרקמו יחסי ידידות, שהניבו שיתוף פעולה פורה למן היום הראשון להיכרותם. עדיין חיה בזיכרונו של שרגא פגישתם הראשונה, כמו היה זה רק אתמול:
את הרעיון יזם איתן לבני. היה זה בתקופה שלאחר הפילוג עם אברהם שטרן, וכמו רבים אחרים, החלטתי ליטול לעצמי חופשה קצרה מפעילותי באצ"ל - פסק זמן ראשון מאז הצטרפתי לשורותיו ב-1938.
והנה, באחד מימות הקיץ של שנת 1943 מתקשר אלי איתן לבני: "הגיע הזמן שתחזור לעבודה מלאה בארגון", אמר, "אני שולח אליך בחור שישוחח עמך על כך; מכל מקום, כדאי לך להכירו, בטוחני שתמצאו שפה משותפת". באותה תקופה כבר הייתי בעל בית מלאכה למסגרות ולאינסטלציה; התחלתי "להריח" קצת כסף, וזה מצא חן בעיני [...] לא קסם לי לשוב ולהסתבך בבעיות המחתרת, עתה זה מלאו לי 21 שנה והייתי בעיני מבוגר ו"זקן" לעיסוקים מעין אלה. אלא שאיתן התעקש ולא רציתי לפגוע ביחסי הידידות שנרקמו בינינו במחתרת. "בסדר" - אמרתי - "שלח את הבחור ונראה..."
וכשהופיע - לא היה שום צורך להציגו. ידעתי שזה הוא אף כי מעודי לא ראיתיו קודם לכן: גבוה, עיניים שחורות, מכנסיים קצרצרים, סנדלים תנ"כיים. העיף מבט בוחן קצר על הסביבה והמתין בסבלנות סמוך לפתח עד שאסיים להתמקח עם אחד הלקוחות. ושעה שעמד שם, שעון בתנוחה מרושלת, שכה אפיינה אותו (כפי שלמדתי בעתיד), לא יכולתי שלא להשוותו עם דמותו האגדית של גריבלדי, גיבור מלחמת השחרור של איטליה, שתמונתו התנוססה באותה עת מעל גבי פלקטים בחוצות תל-אביב, בעקבות סרט קולנוע.
כשהתפניתי לבסוף מעיסוקיי, הפליט לעברי בשמץ של חיוך: "אתה שרגא". "כן" - השבתי - "ואתה בטח גריבלדי..."
"עדיין לא" - אמר, ושנינו פרצנו בצחוק.
באותו רגע הבנתי בצורה מוחשית את מושג הכימיה ביחסיהם ההדדיים של בני-אדם.
פעם, לעת מצוקה, באתי לשפוך את לבי לפניו. הוא האזין לי בסבלנות, וכשכיליתי לדבר, נעץ בי מבט ארוך ואמר בקולו השקט, והדברים שהשמיע אז עדיין מהדהדים באוזניי ויוסיפו ללוותני עוד ימים רבים: "חיים" - אמר - "אנחנו כולנו חיים בנס. אינני פטליסט במשמעותה המלאה של המילה, אולם אני מאמין שמה שצריך לקרות, כמעט אי-אפשר למונעו. אלה הם חיינו וזהו הגורל שבחרנו בו מרצוננו החופשי. תירגע - ותמשיך לצעוד קדימה במסלול שקבעת לעצמך. עלינו להמשיך, ככל שהדברים תלויים בנו, לעבר המטרה שהצבנו לעצמנו. ומעבר לזה - אשר חייב לקרות - יקרה ממילא".
במילים אלה, שנאמרו בטון שקט ורגוע, ביטא למעשה עמיחי פאגלין את כל פילוסופיית החיים שלו, ועל-פיה נהג משחר נעוריו ולכל אורך מסלול חייו הסוערים; בפעולות הנועזות, שתכנן וביצע במאבק חסר הפשרות נגד הבריטים בשנים 1948-1944, כשהוא נע זקוף קדימה, דבק במטרה, ללא מורא, ללא היסוס, ללא פחד - עד שיד הגורל האכזרית השיגתהו ב-1978 בתאונת דרכים הרת-אסון, בה קיפד את חייו יחד עם רעייתו, ציפורה, שליוותה אותו בנאמנות מימי המחתרת עד לסוף הטרגי.


הדפסה | שלח לחבר
חזרה