| לחיזוק "הגדוד הירושלמי" |
כן הופץ הנאום המשודר שנשא מנחם בגין מיד לאחר שרפת האוניה. גם בתחום המגעים עם צרפת נדרש מאמץ להסביר את הפרשה, ועל הקושי שבדבר מרמז מכתבו של אריה בן-אליעזר מן ה-13 ביולי (ו' תמוז תש"ח) לחבריו בארץ: "היחסים עם בוכמן אינם משביעי רצון ברגע זה. המהלומה הייתה קשה מדי וכנראה הוכיחה לו על חוסר כוח מצדנו, דבר שמחייב אותו כנראה לבקר את עמדתו." גם "באשר לעבודה הכספית", כותב בן-אליעזר במכתבו, "עלי לציין ירידה גדולה, אשר באה כתוצאה ישירה מהמהלומה בארץ. ואולם "אם באמת המשפחה בירושלים תהיה על המפה בצורה האקטיבית ביותר, הרי אין דאגה בלבי לעתיד העבודה בשטח זה". מעתה ראה את עצמו "המטה לגולה", וכך גם מפקדת הארגון בארץ, מעין שלוחה של האצ"ל בירושלים, וכשם שתוגבר הגדוד הירושלמי בכוח-אדם מן השפלה וגם במספר ניכר של עולי "אלטלנה", כך תוגברה שלוחתו זו בשישה שליחים נוספים שהגיעו לאירופה בסוף אוגוסט ונתמנו לתפקידים שונים, קצתם במקום מושב המטה וקצתם בסניפים הארציים: ברוך מינץ ("יוסף"), מולי דוידוב ("יהודית"), שלמה חקר, נח שניאור, אפרים גשורי וזוסיה קרומירס. זמן קצר לאחריהם הגיעו גם עמיחי פאגלין, ותפקידו לארגן ולבצע פעולות צבאיות נגד הבריטים על מנת להחיש את שחרור המעפילים בקפריסין ולפגוע באניות המובילות ציוד מלחמתי למצרים, ואליעזר זמלר ("ג'קסון") כעוזרו. בין הפעולות של "המטה לגולה" שתוכננו באותה תקופה ולא יצאו לפועל: מעשי חבלה בקונסוליות בריטיות בבריסל, ברן ומילנו וכן במטוסים צבאיים בריטיים שנועדו להישלח למצרים ממפעלי "פיאט" שבטורינו. בתפקידים שונים במטה עשה אותו זמן מנחם מלצקי-מליץ ("מנדל בלקובסקי"), מבורחי כלא ירושלים, ועמנואל ריקמן נשלח לאיטליה לתפקידי הדרכה. איטליה היתה עתה בסיס ראשי שבו רוכזו, אוכסנו וגם אומנו, מרבית אנשי האצ"ל שנותרו בתפוצות לאחר הפלגת "אלטלנה". הללו נשלחו לארץ קבוצות-קבוצות. ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. כץ שמעון, יום האש, תל-אביב, 1966. ג. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ד. שחן אביגדור, כנפי נצחון, תל-אביב, 1970. ה. תבין אלי, החזית השנייה, תל-אביב, 1973. |