| התקפת מלון "פארק" בווינה |
העבודה הארגונית השוטפת, תעמולה, גיוס והדרכה, וכן הפעילות המוגברת בשטח ה"בריחה" והסיבוכים שנוצרו סביבה, גרמו לדחייה ממושכת של ביצוע ההתקפה, של מועדון הקצינים הבריטיים במלון "פארק". אמנם האזעקות הטלפוניות למשרדים הבריטיים שהפכו לשגרתיות - גם בפרובינציה - התבדו, אך לא חלף שבוע מבלי שיפונה בבהלה בית-מלון או משרד בריטי באירופה מחשש שהנה עומדת להתפוצץ בו פצצה. התוכנית המקורית להתקיף את מלון "פארק" עובדה על-ידי פלדנקרייז ואושרה על-ידי המטה בפאריז, אך הוצאה לפועל רק כעבור חודשים רבים. בינתיים חלו חילופי גברא בפיקוד הארגון באוסטריה. פלדנקרייז שוחרר מתפקידו אחר תאונת דרכים באינסברוק, נותח, ומשהחלים עלה ארצה. במקומו מונה בסוף 1947 יהושע ברנדס כמפקד הסניף האוסטרי, והוא אשר היה אחראי למימוש התוכנית. ביום 19.3.48 (ח' אדר ב' תש"ח), בשעה 21.45 בערב, הגיעו ברנדס (מפקד הפעולה), פסטונג ושיק במכונית נהוגה על-ידי גתמון לסמטה מאחורי מגרש החניה של המלון. אותה שעה נערך באולם המלון שבקומת הקרקע נשף ריקודים, והבאר המה מקצינים בריטיים. שעוני המטענים כוונו לשעה 22.15. השלושה נטלו את מזוודותיהם שכל אחת מהן הכילה כ-20 ק"ג ט.נ.ט., והחלו לצעוד בכיוון הצד האחורי של מגרש החניה שנמצא באפלה. שוק קרע בצבת פתח בגדר המגרש, ותוך דקה עברוהו והתקרבו לדלת האחורית של מלתחת המלון. את המזוודות השעינו על הקיר החיצוני של החדר הגובל, בחשבם בטעות, כפי שהתברר, שזהו קיר הבאר. מיד נכנסו דרך המלתחה לאולם, עברוהו בלי לעורר תשומת-לב ויצאו מהמלון דרך הדלת הראשית. הנהג עשה בינתיים "סיבוב" סביב למלון והמתין לחבריו בחזיתו כשהמכונית דלוקה. השלושה נכנסו לתוכה והחלו לנסוע בכיוון תחנת-הרכבת הקרובה, בחשבם, כפי שתכננו, לעזוב את וינה ולנסוע לזאלצבורג. אולם כבר בדרך שמעו את קול ההתפוצצות והחליטו בו במקום, שמסוכן עתה להמתין לרכבת בתחנה, שמא ייערכו בה חיפושים, ובמקום לרכבת נכנסו למועדון-לילה. שתי היממות שלאחר מכן עברו עליהם, אם מתוך עצבנות ואם בגלל החשש המוצדק לחיפושים במחנות הפליטים, בבתי-קולנוע, קרקס ומועדוני-לילה. רק ביום 22.3 (י"א אדר ב' תש"ח) עזבו את וינה. כ-150 אורחים רקדו באולם, וכ-20 קצינים נמצאו בבאר בשעת ההתקפה. המשטרה הצבאית, הבריטית והאזרחית האוסטרית חסמו מיד את כל מבואות האזור, כשמכבי האש ואנשי העזרה הראשונה מטפלים בפצועים ובפינוי ההריסות. בבתים הסמוכים נופצו השמשות מהד ההתפוצצות, ובאלה שהיו בצד מגרש החניה נעקרו דלתות ונראו בקיעים בקירות. בין רחוב אדוארד קליין לבין המשרדים האזוריים של העירייה בהייצינג ניזוקו כעשרים בתים. ההתפוצצות גרמה להרס רב במלון ולקרבנות בבני-אדם, עוררה הד רב בעיתונות והגבירה את עצבנות הבריטים. ה"ווינר קורייר" מיום 20.3 (ט' אדר ב' תש"ח), העיתון שיצא לאור מטעם חיל-הכיבוש האמריקני ונועד לתושבי וינה, קשר מיד מבצע זה עם הפעולה נגד מלון "סאכר" והדגיש, שזוהי ההתקפה השניה מאז "סאכר" על בניין שהוא תפוס על-ידי שלטונות-הכיבוש הבריטיים. ה"ווינר צייטונג" מיום 21.3 (י' אדר ב' תש"ח) הודיע, שבכל הבניינים התפוסים על-ידי הבריטים באוסטריה ננקטו אמצעי-בטחון מיוחדים, והמשטרה האוסטרית הוזמנה להשתתף בחקירה. לפי ה"מייס-אסטרייך" מיום 21.3 (י' אדר ב' תש"ח) סברו השלטונות שלהתנקשות זו יש קשר לשלושה זרים חמושים, שהמשטרה האוסטרית ניסתה לעצור לפני זמן מה, אבל הצליחה לאסור אחד בלבד בעוד השניים נמלטים. העיתון מוסיף, שיש להניח שאלה היו סוכני אחד הארגונים הטרוריסטיים בפלשתינה. שנים-עשר יום לפני הוצאתה-לפועל של ההתקפה נעצר במקרה ברחוב בווינה איש אצ"ל, ובתיקו כעשרה ק"ג חומר-נפץ. עתה ראו בכך השלטונות האוסטריים קשר לפעולת פיצוץ המלון. כדי למנוע סיבוכים נוספים מן העצור החליט המטה לגולה לא לפרסם הודעה רשמית על הפעולה, עם כי בעיתונות הכללית ובזו של ארץ ישראל זקפוה על חשבון האצ"ל. ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. כץ שמעון, יום האש, תל-אביב, 1966. ג. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ד. שחן אביגדור, כנפי נצחון, תל-אביב, 1970. ה. תבין אלי, החזית השנייה, תל-אביב, 1973. |