| ייצור נשק |
האחראי עליו היה אורי גורביץ. שם ייצרו קתות תת-מקלעים, מחסניות ואת גוף התת-מקלע "סטן". בית-מלאכה שני בתל-אביב, ברחוב גת רימון, פעל בפיקוחו של משה שמעוני ובו ייצרו חלקים של ה"סטן". ואילו הרכבתו הסופית של תת-מקלע זה נעשתה בבית-החרושת "עלית". בעת ההתקפה על יפו אולתר בית-מלאכה לתיקון כלי-נשק. חיילי האצ"ל לא היו רגילים בשימוש במקלעי "ברן" - להוציא מעטים, מיוצאי הצבא הבריטי - ומשום כך היו מקרים לא מעטים של יציאתם מכלל שימוש. תוך כדי מהלך הקרבות הנשקים עמלו קשות כדי לתקן את הכלים הפגומים ובמאמץ רב השתדלו להחזיר בהקדם כלים מתוקנים לעמדות החזית. נשקים בירושלים, עסקו גם ב"הפיכת בראונינגים של חיל-האוויר הבריטי מתפעול חשמלי לתפעול מכאני". באותו זמן הוחש תהליך שיתופם של פעילי השירותים השונים במשימות קרב וכך שותפו גם הנשקים, אבל עיקר עיסוקם היה במלאכה החיונית של העמדת הנשק המתוקן לרשות הלוחמים. "עובדי הייצור", מהם שהשתייכו ליחידת הרגמים, רגזו על שאין משתפים אותם בפעולות-קרב ממשיות, ורענן היה מפעם לפעם לוקח אחדים מהם לשם ביצוע משימה מסוימת. אחרי הפעולה היו חוזרים לבית המלאכה. פריטי הייצור העיקריים באותה תקופה היו מקלעי "סטן", מרגמות "2 ו-"3, פגזים וחמרי-נפץ למיניהם. ייצור הסטנים נעשה בבתי-מלאכה שונים, על-פי הזמנתו של רובין, וחלקים נעשו גם בבית-המלאכה שלו עצמו. החלק הקשה בייצור היה הקנה. בארגון ה"הגנה" נפתרה בעיה זו על-ידי השימוש בקניהם של רובים קנדיים ישנים; כל קנה נחתך לשלושה חלקים ואלה הספיקו לשלושה תת-מקלעים. מחמת המספר המועט יותר של רובים בידי האצ"ל לא ניתן לו הדבר ולפיכך השתמש במוטות-פלדה שהיו מיועדים לבניה. לצורך עשיית הקנים נבנתה מכונת-קידוח מיוחדת שיצרה את החלל הפנימי של הקנה. בעיה קשה הייתה התקנת הסלילים בקנה, לשם קביעת דיוק הקליעה ומהירותה, ואף זו נפתרה לאחר מאמצים וניסיונות מרובים. כל סטן עבר אחר-כך בקורת במטווח שב"מחנה דב", בפיקוחו של עזריאל בנצנברג, מוותיקי המפקדים בארגון. לכל כלי היה מספר סידורי והכלים נרשמו גם לפי המחוזות שאליהם נשלחו. ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ג. סלוצקי יהודה, תולדות ההגנה, כרך ג', תל-אביב, 1972. |
