| דיונים בדרכי הפעולה |
א. הכרזה על הקמת ממשלה של "ארץ-ישראל כולה"; ב. אי הכרה בממשלת החלוקה והמשך קיומה של המחתרת גם בשטחי פלסטינה של ממשלה זו, ולחילופין: ג. פירוק המחתרת בגבולות המדינה והקמת מפלגה פרלמנטרית שתמשיך את מאבקה בדרכים מדיניות: ד. הטלת כל הכוחות "למען כיבוש ירושלים". "התכנסו אפוא אחים," מסיים בגין את פנייתו, "למועצת חכמים והבו לנו דעה, שאנו בוטחים בה כי דעת נאמנים ונבונים תהיה". עקב המכתב קיימו חברי המטה שעשו אז בפריס - לנקין, תבין ומארק קהאן - ישיבות אחדות ובחלקן שותף גם שמואל מרלין שטבע חותמו על החלטות הרוב, והעיקרית בהן: הקמת "ועד עליון לשחרור העם", שיתעלם מן הסוכנות היהודית, "ישתדל להבטיח מכסימום של הבנה, קואופרציה וקואורדינציה של הכוחות הלוחמים. יגייס את כוחות העם בארץ ובגולה לקראת המאבק המכריע, ייצור אוצר לאומי שיכריז על הלוואה לאומית ובינלאומית". בתשובתו מיום 4.1.48 (כ"ב טבת תש"ח) אין בגין פוסל מעיקרו את רעיון ה"ועד" ואת הצורך לחרוג מן הגבולות שנתחמו למדינת החלוקה ("אפשר לומר כבר כי מאחר והערבים הכריזו מלחמת-השמדה עלינו ואינם מקבלים את ההסכמה כוויתור, אין החתימה על הוויתור מחייבת אפילו את אלה שחתמו, ועל כן עם צאת הבריטים ועם ההכרח להדוף את ההתקפה הערבית ייעשה מאמץ לשחרר את הארץ כולה"). ואולם יהא טעם להקמתו ולקיומו של הגוף המוצע "אם הוועד הזה, או כל גוף אחר שנקים או יוקם, יוכל להבטיח לנו ציוד וכך וכך אלפי חיילים. אז ורק אז יש מקום להכרזה הנ"ל". במכתב שני, מיום 21.2.48 (י"א אדר א' תש"ח), מגיב מפקד הארגון על הצעת מיעוט מקרב אנשי המטה בדבר האפשרות להמשיך את קיומה של המחתרת בשטח השיפוט של ממשל יהודי בגבולות החלוקה. התשובה חד-משמעית: "כל ניסיון ממשי של תפיסת השלטון הרשמי משמעותו לא רק מלחמת-דמים אלא גם מפלה למעמד וקטסטרופה לעם... אנו עומדים בזמן הקרוב ביותר בפני אחת המערכות המכריעות בתולדות העם ולקראתה עלינו להתכונן." המכתב היה, סוף פסוק לוויכוח האקדמי בין המטה לגולה והמפקדה שיזמה אותו... המפקדה קבעה את עמדתה הסופית ולא נותר למטה אלא לקבלה. ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. כץ שמעון, יום האש, תל-אביב, 1966. ג. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ד. שחן אביגדור, כנפי נצחון, תל-אביב, 1970. ה. תבין אלי, החזית השנייה, תל-אביב, 1973. |