| רקע כללי |
בנוסף לכך, למצרים, סוריה ועיראק היו כוחות אוויריים. בניגוד לכך, לישראלים לא היו כמעט ארטילריה, טנקים ומטוסי קרב בימי הלחימה הראשונים. בקושי היה נשק קל לארגון ההגנה, שב-28 במאי (י"ט אייר) התאחד עם שאר הארגונים, ויסד את צבא ההגנה לישראל. משלוחי אספקת הנשק שהחלו להגיע מספר ימים לאחר מכן, הפכו את הקערה על פיה. שני ארגונים יהודיים - ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) ולוחמי חירות ישראל (לח"י) הסכימו לחדול מפעולותיהם העצמאיות (מלבד בירושלים) ולהצטרף לצה"ל. בעוד צבאות ערב פולשים, ישראל נאלצה להתמודד עם מתקפה כוללת, באמצעים מוגבלים ביותר. יישובים רבים בגליל ובנגב היו מנותקים, חשופים להתקפה ערבית, וסומכים על כוחותיהם בלבד ועל הנשק הפרימיטיבי שברשותם. הצבא שאך נוסד נאלץ לעבור ממגננה למתקפה על מנת להרחיק את האויב מעמדות מפתח, לחסום את התקדמותו, ולחזק את מערך ההגנה של ישראל. ביבליוגרפיה א. לורך נתנאל, תולדות מלחמת העצמאות, ת"א, 1990. ב. אילן עמיצור, מלחמת העצמאות בתוך המאבק לביטחון ישראל, ת"א, 1999. ג. קדיש אלון (עורך), מלחמת העצמאות - מבט מחודש, ת"א, 2004. |
