| קרבות עשרת הימים |
בסיום ההפוגה ובמהלך קרבות "עשרת הימים" 18.7.48-8.7.48 (א' תמוז תש"ח-י"א תמוז תש"ח) הצליחו כוחות צה"ל לבלום את התקדמות הכוחות הסוריים בגליל העליון, אך לא הצליחו להדוף כוחות אלה אל מעבר לגבול. עם זאת, הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על נצרת, על סביבותיה ועל הגליל המערבי והדפו את כוחות קאוקג'י לגליל העליון. בקרב על משטרת נבי יושע בגליל העליון נפלו 28 לוחמי הפלמ"ח (אפריל-מאי 1948 - ניסן-אייר תש"ח), לכן, נקרא שמה מצודת כ"ח (כ"ח = 28). אחד הלוחמים היה דודו, שלזכרו נכתב מאוחר יותר שיר שהיה לסמל ההנצחה של הנופלים. את בניין המשטרה תפסו כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י וחיילי צבא לבנון. המשטרה נכבשה מידיהם במהלך שחרור הגליל ביוני 1948. בנגב המשיכו הכוחות המצריים לבצע התקפות של כוחות שריון וארטילריה על היישובים היהודיים הבודדים. ביולי 1948 הותקפו נגבה ובארות יצחק ונפגעו קשות אך לא נכנעו. נגד משלטי המצרים, שהיו פזורים בחזית דרום, הפעיל צה"ל יחידות של לוחמים, שכונו "שועלי שמשון". יחידות אלה ערכו פשיטות על משלטים שבהם החזיקו כוחות מצריים. בשלב זה, שבו שלטו המצרים על הגישה לנגב, הופעלו מטוסים כדי להוביל ציוד ומזון וכדי להחליף את הכוחות הלוחמים (מבצע "אבק"). במהלך קרבות "עשרת הימים" (יולי 1948) באזור המרכז בוצע "מבצע דני" (על שם דני מס, מי שהיה מפקד שיירת הל"ה). במבצע זה, שעליו פיקד יגאל אלון, השתתפו חטיבות אחדות וביניהן החטיבה המשוריינת בפיקודו של יצחק שדה. יעדי הכיבוש היו ארבעה: לרל"ר - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. במהלך המבצע נכבשו לוד ורמלה. במהלך "מבצע דני" נכשלה פעם נוספת ההתקפה על משטרת לטרון. "משימת כיבושה של לוד (יולי 1948) הוטלה על חטיבת "יפתח", שלוחמיה הורדו מהגליל כדי להשתתף במבצע. הם נלחמו היטב, העסיקו את האויב אבל היו צריכים לסיוע נוסף כדי להכריע. ואז קראו לגדוד-הקומנדו, או גדוד-הפשיטה-הממוכן של חטיבה-8, בפיקודו של יצחק שדה. המג"ד, משה דיין, כינס את הלוחמים בבן-שמן, פרש מפה וסימן: ניכנס מכאן, נצא משם. נשטוף באש, בלי להתעכב, להכות בהלם, להפגין כוח ולשבור את רוח המגינים. זו הייתה ההוראה. משה דיין הציב את המשוריין, שנקרא "הנמר הנוראי", בראש הטור. אחריו הזחל"מים והג'יפים, ויצאו מבן-שמן לכיוון לוד". "את פרשת הפשיטה של גדוד הקומנדו (יולי 1948) מגולל מפקדו, והריהו בקצרה: היחידה נעה קדימה בטור שבראשו משוריין של הלגיון, עם צריח ותותח שתי ליטראות, שנפל בידי הגדוד בפעולות יום אתמול. נמצא לו תותחן שאוּמַן מניה וביה, אלחוטאי ושם מתאים -"הנמר הנוראי" - ומיד הופעל בֹשוּרוּתינו. אחרי ה"נמר" - פלוגת הזחלים והג'יפים. בהגיע הטור למרחק של קילומטר אחד מן העיר, נפתחה עליו אש חזקה. "הנמר הנוראי" היה נעצר מדי פעם, משיב אש לעמדות המבוצרות, והשיירה המשיכה בדרכה. עם כל יריה של ה"נמר" - התמוטטו שקי-העפר של העמדות, וגלי אבק התאבכו באוויר. נראו ערבים בורחים מעמדותיהם שנפגעו. זה הרגע. בעקבות הבורחים יש להתקדם. הכביש היה חסום, והיחידה זזה בדרך צדדית, שלמזלה הרב לא הייתה ממוקשת. שעה קלה - ואנו חדרנו לתוך קו העמדות. היחידה נעה לאִטה בשורת עורף לאורך הדרך הצרה. מחסומים נופצו מדי פעם בפעם. האש ניתכה במלוא הקצב. הג'יפים, ששריונם היחיד היה נשק מקלעיהם, ירו לחלונות בתים, לגדרות-האבן, לעמדות-השקים. גדר-הצַבּר נקצרה באש המקלעים כבחֵרמש. קצב הנסיעה גבר, עברנו את העמדות. מפרשת-הדרכים שבמבואות לוד המשיכה השיירה דרומה לעבר רמלה. ביבליוגרפיה א. לורך נתנאל, תולדות מלחמת העצמאות, ת"א, 1990. ב. אילן עמיצור, מלחמת העצמאות בתוך המאבק לביטחון ישראל, ת"א, 1999. ג. קדיש אלון (עורך), מלחמת העצמאות - מבט מחודש, ת"א, 2004. |
