מול סכנת הפלישה |
במושבה לא היו דרך-קבע אלא עשרות אחדות של מגינים מקרב שרידי ותיקיה ואנשי "ארגון וג'בוד". גם לא היו בה ביצורים וחפירות נגד טנקים לקידום פני הפלישה הסורית. הפרצות קראו למתנכלים עוד קודם הפלישה. ערבים סורים, שעברו את הירדן, שדדו באחד הלילות (5.1.48 - כ"ג טבת תש"ח) כ-250 ראשי-צאן של גרעין-ההתיישבות הבית"רי, ב-6 בפברואר (כ"ו שבט) פוצצה הטורבינה של מכון-המים שעמד במרחק של 2 ק"מ דרומית למושבה ומאז "היה צורך להביא את המים בחביות על עגלת הפרדות מן הירדן" (א. פריר). אנשי האצ"ל במקום תכננו פעולת-תגמול והודיעו על כך ל"הגנה", אבל זו לא הסכימה לכך והבטיחה - וגם ביצעה - פעולת-תגמול בעצמה. יחידה של ה"הגנה" חדרה לכפר ערבי המרוחק כחמישה ק"מ ממשמר-הירדן, והרסה שם כמה בתים. בראשית אפריל ביקר במקום מפקד מטעם ה"הגנה" (משה גבעוני) ולאחר שבדק את המצב הבטיח כי בקרוב יוחל בעבודות החפירה, מיקוש מעברות הירדן ומשלוח תגבורת ראויה לשמה להגנת המקום. אבל הדברים לא נעשו: "אמנם הוחל בעבודת החפירות, אל היא הופסקה. מחלקת חי"ש ('חיל השדה' של היהגנה') נשלחה למקום, אולם הוצאה ממנו במהרה והמיקוש לא בוצע בכלל". בראשית מרס יצא מפקד האצ"ל במושבה, בהסכמת ש. מייטין, מפקד מחוז הצפון, לתל-אביב לבקש ממטה הארגון את זרוזו של משלוח התגבורת בכוח-אדם, נשק ותחמושת. הדבר הובטח לו על-ידי דוד טהורי ("יצחק") מן המפקדה ומיד הוחל בארגון יחידת התגבורת. ב-7 באפריל (כ"ז אדר ב') בא שוב לתל-אביב לקחת עמו את היחידה - 12 איש ועמם 40 תת-מקלעי-סטן משומנים וארוזים, מחסניות ותחמושת. בהגיע היחידה לטבריה פנה מפקדה אל איש הביטחון של ה"הגנה" האחראי לסידורי הביטחון והנסיעות, אבל מחמת המחסור החמור בכלי-רכב נאלצו להמתין יומיים עד ליציאה למחוז חפצם. |