| מייסד תנועת החירות |
ב-1961 הגיעה חרות ל-17 מנדטים וברור היה לו, לבגין, כי מפלגתו לבדה לא תוכל להחליף את השלטון. מ-1965 הוקם גח"ל - גוש חרות והליברלים, שזכה ב-26 מנדטים - ומ-1973 הורחבה המסגרת למחנה הגדול, הליכוד, שבו "התלכדו יחדיו תלמידי זאב ז'בוטינסקי עם תלמידי בן גוריון". בשנות ה-50 וה-60 בהן עמד בגין בראש האופוזיציה לבן-גוריון, לא היו החיים בכנסת משעממים כלל ועיקר. היו בין שני "צהובים זה לזה" אלה, מחלוקות קשות בענייני הווה ועבר כאחד. בן גוריון, שטבע את הסיסמא "בלי חרות ומק"י", כינה את יריבו הגדול בכינויי גנאי, וגם בגין לא טמן ידו בצלחת. ואף על פי כן, לא מנעה היריבות מבן גוריון, ערב מבצע "קדש" ב-1956, להזמין את בגין לביתו ולגלות לו את דבר התכנית, דבר שמנע מידיעת שרים רבים בממשלתו. מצד אחר, היה זה בגין שבחודש מאי 1967, בימי ההמתנה מורטי העצבים, ערב מלחמת ששת הימים, הציע ללוי אשכול, ראש הממשלה באותם ימים, להזמין את בן גוריון, ראש הממשלה עד 1963, לעמוד בראש ממשלת ליכוד לאומי. בן גוריון לא חזר לראשות הממשלה, אך בגין, לראשונה בחייו, ישב ליד שולחן הממשלה ב-1 ביוני 1967 (כ"ב אייר תשכ"ז) ולאחר מכן, כשר בלי תיק, מה-5 ביוני 1967 (כ"ו אייר תשכ"ז). בכך נפרצה חומת הבדידות סביב תנועתו בכלל, וסביבו בפרט. כשלוש שנים היה חבר בממשלת הליכוד הלאומי שבראשות אשכול, למן פרוץ מלחמת ששת הימים, והיה זה בגין, יחד עם יגאל אלון, שיזמו את הדיון, שבו נתקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים, מהלך שאף אורי אבנרי שיבח בנאומו בכנסת ביום 27 ביוני 1967 (י"ט סיוון תשכ"ז). באוגוסט 1970 פרש עם שאר שרי גח"ל מן הממשלה (שבראשה כבר עמדה גולדה מאיר - מאז פטירת אשכול) מתוך עמידה על עקרונותיו: הוא סירב לקבל את יוזמת רוג'רס, שכללה התחייבות לנסיגה ביהודה ושומרון. |
