| הסכם השלום ופרס נובל |
היה זה סופו של מו"מ דרמטי, שראשיתו במגעים חשאיים שקיימו במרוקו משה דיין וחסן תוהמי, בביקור בגין ברומניה ושיחתו עם הנשיא צ'אושסקו, והמשכו בביקורו של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת בישראל. יוזמת סאדאת קשורה קשר הדוק באישיותו של בגין. סאדאת, ששמע הערכות טובות על ראש הממשלה החדש של ישראל מפי קארטר וצ'אושסקו, הבין, כי מנחם בגין הוא מנהיג חזק, המסוגל לשכנע את עמו בנכונות החלטותיו, בעל דעות ברורות, שעליו יוכל לסמוך ועמו יוכל להגיע להסכמים. רק אדם כבגין - ידע סאדאת - יוכל לעשות ויתורים מפליגים תמורת שלום אמת. מנחם בגין מצידו - כמי שהושמץ כל השנים כ"איש מלחמות", כ"קנאי", כ"דוגל במדיניות של כוח" - בוודאי שאף שההיסטוריה תזכור אותו כמי שהביא שלום לעמו, שבר את מעגל הדמים במזה"ת ושם קץ לשכול בישראל. הכרזתו של אנואר סאדאת במועצת העם המצרית, ב-9 בנובמבר 1977 (כ"ח חשוון תשל"ח) - "אני נכון ללכת אליהם, לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם" - אכן לא נשארה ללא מענה. בפניה משודרת לעם המצרי בשפה האנגלית דרך ערוץ טלוויזיה אמריקאי, אמר בגין: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... (כי אם) שלום, שלום אמיתי, ולעולם". כעבור שבוע, במוצאי שבת 19 בנובמבר (ט' כסלו), קיבל בגין את פניו של אויבו-מאתמול בנמל בן גוריון. בחמש שיחות בארבע עיניים, בשני ימי הביקור ההיסטורי, נוצרה ה"כימיה" בין שני המנהיגים והסכמה: "לא עוד מלחמה". תוכנית השלום של בגין - שהוצגה לנשיאי קרטר בוושיגטון וסאדאת בקהיר - עוררה עליו ביקורת קשה בארץ, ובמיוחד במפלגתו, שכן דובר בה על מסירת רוב השטח של חצי האי סיני למצרים ומתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה תוך הכרה בזכויותיהם "הלגיטימיות". למבקריו בתנועת "חרות" אמר: "אני לא זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים', לא מ'ארץ ישראל השלמה', ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". ביקר אותו יובל נאמן מהימין, אשר ייסד תנועת "התחיה", באומרו: "בחלומותיי השחורים לא תיארתי לעצמי, שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל ימיו"; ואילו משמאל אמר ראש הממשלה הקודם יצחק רבין: "לבגין יש יתרון. בגין, שכראש הממשלה, אין לו בגין באופוזיציה". ואולם ידידותם הגוברת של בגין וסאדאת לא מנעה חילוקי דעות ביניהם, והמו"מ לא התנהל על מי מנוחות. הוא קיבל תנופה בועידת הפסגה בקמפ-דיוויד, בארצות הברית, שם, במשך 11 ימים, בספטמבר 1978, התבודדו שלוש המשלחות לדיונים רצופים, שהניבו את הסכמי המסגרת לשלום, הסכמים שנתאפשרו בין השאר על ידי ויתורים קשים מצידו של מנחם בגין דווקא. הגדול שבהם היה ההסכמה לנסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטח סיני תוך פינוי היישובים - ביניהם מושב נאות סיני, אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילת אותה שנה. קודם שאושרר ונחתם הסכם השלום עצמו, זכה מנחם בגין לכבוד בינלאומי רב, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978, יחד עם שותפו המצרי למאמצי השלום. ואולם הנשיא סאדאת לא נכח בעצמו באוסלו אלא שלח נציג במקומו. בגין נסע ובנאום התודה שלו אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבדות הרבות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו". ואילו בנאומו בטקס חתימת הסכם השלום, כעבור שלושה חודשים, התוודה: "זהו היום השלישי הגדול בחיי. היום הראשון היה ד' באייר תש"ח, כאשר הונף דגלנו, כאשר עצמאותנו הוכרזה בארץ אבותינו... היום השני היה כאשר ירושלים הייתה לעיר שחוברה לה יחדיו... חתמתי על חוזה שלום עם שכנתנו, עם מצרים. הלב עובר על גדותיו". רצח הנשיא סאדאת בידי מתנקשים קנאים מוסלמים ב-6 באוקטובר 1981 (ח' תשרי תשמ"ב), בעת המצעד הצבאי בקהיר לציון שמונה שנים ל"מלחמת אוקטובר", השם שהעניקו למלחמת יום הכיפורים, עורר חששות לגורל הסכם השלום, אך מנחם בגין לא היסס לומר, שפינוי סיני יושלם במועד, בהתאם להתחייבויות שנטלה על עצמה ישראל בהסכם, וכך אמנם היה. באפריל 1982, תשע שנים לאחר שנוסדה, נהרסה כליל העיר ימית ועמה באה הכליה על כל יישוביי החבל הפורח. המאבק המר עם מתנגדי הנסיגה מסיני לא הגיע לשפיכות דמים, אך מראותיו הכאיבו ל"חבר נאות סיני", היושב בלשכת ראש הממשלה בירושלים. אותה שעה כבר עמד בגין בראש ממשלתו השניה, לאחר שהוביל את הליכוד לניצחונו השני, בבחירות שהוקדמו ליוני 1981. הקריאות "בגין, בגין" שוב הדהדו בחוצות ישראל ובכיכרות. ממשלתו זו נשענה על רוב מינימלי של 61 ח"כים, דבר שאילץ אותו לעשות ויתורים מפליגים לשותפיו הדתיים בתחומי חקיקה שונים. במערכת הבחירות העמיקו חילוקי הדעות הפנימיים בעם. המחלוקות המחמירות ה"מסורתיות" בין ימין לשמאל הועמדו בצל המחלוקות של דתיים וחילוניים ושל ספרדים ואשכנזים. |
