| האצ"ל בפרוץ המלחמה - הדילמה בין הגנה להתקפה |
הודעה זו שיקפה את הלך-המחשבות של פיקוד הארגון קודם להחלטה, כפי שביטאו מפקדו הראשי, מנחם בגין, במכתבו מן ה-16 בנובמבר (ג' כסלו) אל רפאל קוטלוביץ, האחראי על סניף האצ"ל באפריקה הדרומית: "יהיו דיונים, תתקבלנה החלטות. אבל על אף הוועדה והדיונים וההחלטות תהיה מלחמה, תהיינה התקפות, יפלו קרבנות ...המעמד חייב להתכונן לתקופת הסערה המתקרבת. אנו קוראים לה: התלקחות כללית. אנו סבורים כי היא מסוכנת מאוד, אבל גם הרת סיכויים" ("חרות", 8.4.58). לא עברו עשרים וארבע שעות ונתברר גם למוציאי "פקודת-היום" גם לישוב העברי כולו, שדם יישפך אף על מדינת-החלוקה המגומדת. בסירובם הנחוש לקבל את המדינה המוצעת להם במסגרת ההחלטה, המותירה חלק כלשהו מאדמת הארץ ליהודים, חידשו הערבים - זו פעם ראשונה לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט - פעילותן של כנופיות מאורגנות שמטרתן לסכל את הקמת המדינה העברית על-ידי השמדת הישוב, האוכלוסים וכל אשר להם "זו תהיה," הבטיח עזאם ביי עבד-אל-רחמן, מזכירה הכללי של הליגה הערבית, מיד לאחר החלטת החלוקה, "מלחמת-השמד וטבח בל-תשכח, ושידובר בה כמו על מעשי-הטבח של המונגולים נגד מסעי הצלב". ב-30 בנובמבר (י"ז כסלו) נפלו החללים הראשונים. ליד לוד הותקף אוטובוס יהודי שהיה בדרכו מנתניה לירושלים וחמישה מנוסעיו נהרגו. יהודי נוסף נרצח בגבולות תל-אביב-יפו. למחרת היום הכריז הוועד הערבי העליון על שלושה ימי שביתה כללית והפגנות כפתיחה למאבק בהחלטת האו"ם. באותו יום נמשכו ההתנפלויות. בגבולות תל-אביב-יפו נפצעו שני יהודים ובירושלים נרגמו באבנים מכוניות יהודיות. קו האוטובוסים שבין ירושלים החדשה והרובע היהודי בעיר העתיקה בוטל מחמת הסכנה. למחרת היום (2.12 - י"ט כסלו) הוכתה ירושלים היהודית מכה גדולה ראשונה כשהמון פורעים ערבי שדד והעלה באש ארבעים חנויות יהודיות במרכז המסחרי החדש של העיר, דרומית משער יפו. נסיון של יחידה מן ה"הגנה" לחוש למקום לעזרה הושם לאל על-ידי שוטרים בריטיים, שהחלו רודפים אחריהם להניסם, ולפי ידיעה שהגיעה לשירות הידיעות של ה"הגנה" ב-7 בחודש (כ"ד כסלו) אף הוגשה עזרה בריטית פעילה לפורעים. זו באה מצדו של קצין המשטרה הבריטי האחראי במקום, שהורה לשוטרים הכפופים לו לתת יד להצתת החנויות היהודיות. אנשי ה"הגנה" נאלצו לוותר על ההיחלצות לעזרת האזור המותקף, מתוך נאמנות לקו ארגונם שלא להיכנס לעימות מזוין עם הבריטים. כך הוצא מידי ירושלים היהודית, תוך שעות ספורות וללא התנגדות, אזור-גבול חשוב, ולא זו בלבד אלא שאזלת ידו של הארגון בירושלים לפעול עשתה רושם קשה בארץ כולה וסייעה להתפשטות המהומות בשאר ערי הארץ ובדרכיה). המהומות התפשטו במהירות רבה. שוב, כמו בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התנוססו בכותרות העיתונים יום-יום שמותיהם של חללי התקפות-דמים בדרכי התחבורה ובשכונות-ספר - אוכלוסים חסרי-מגן ואנשי-מגן כאחד. במחצית הראשונה של דצמבר ספגו כוחות-המגן היהודיים שלוש מכות, שהשרו רוח נכאה על הישוב כולו. ב-8 בחודש (כ"ה כסלו) נהרג, בהתקפה על התחבורה בכביש ירושלים-תל-אביב, יהושע גלוברמן, חבר מפקדת ה"הגנה". כעבור שלושה ימים נפלו מידי המון ערבי בדרך בית-לחם, בקילומטר ה-14 מירושלים, עשרה אנשי חי"ש (חיל-שדה) של ה"הגנה" שיצאו ללווות שיירה לכפר-עציון. גופות החללים הושחתו בידי הורגיהם, מעשה שחזר ונשנה בהמשך המערכה כחלק מן הלוחמה הערבית. ב-14 בחודש (א' טבת) נפלו מידי חיילי "הלגיון הערבי", ליד מחנה הלגיון בקרבת בית-נבאללה, 14 אנשי-מגן נוספים, מלווי שיירת-אספקה מפתח-תקווה לכפר-הנוער בן-שמן. 19 מלווים נפצעו. מעשי ההרג נמשכו כמעט יום-יום גם במחצית השנייה של דצמבר והגיעו לשיאם בטבח אכזרי שנערך בפועלים ובפקידים היהודיים במפעלי-הזיקוק בחיפה (30.12 - י"ז טבת). למעלה מארבעים יהודים נרצחו בנשק קר בידי פועלים ערבים וחמישים נפצעו, גם כאן לא נקטו כוחות-הביטחון הבריטיים צעדים כלשהם להפסקת הטבח. לאחר המעשה הוסעו הפורעים הערבים לבתיהם באוטובוסים שהובאו למקום מבלי שיעשה קודם לכן כל נסיון מצד המשטרה או הצבא לניפוי, זיהוי או בדיקה לשם גילוי המשתתפים הפעילים בפרעות. לפי הודעת מפקד האצ"ל בשידור המחתרתי של הארגון מיום 4.1.48 (כ"ב טבת תש"ח) איימו פקידים בריטיים מזוינים של החברה על הפועלים היהודים בפתיחת אש אם יתקרבו אל הרובים שבמחסני החברה. וכן בבוקר נערך חיפוש מדוקדק אצל הפועלים העברים ונלקחו מהם אפילו אולרים קטנים, ואילו אצל הפועלים הערבים נערך 'חיפוש' למראית עין והשאירו בידיהם כלי משחית שונים. ההתקפות על הישוב העברי, שבאו כחתף, העלו על הפרק את שאלת דרך התגובה. הסוכנות היהודית וה"הגנה" הכפופה נטו בחודש הראשון של המאורעות להימנע ממכות-נגד מוחצות. בשבועות הראשונים אף הייתה הבלגה גמורה מתוך תקווה שהימנעות זו תרפה את ידי הפורעים: ההנהגה המדינית הטילה בראשית ימי המערכה הגבלות חמורות על מעשי התגמול מתוך הנחה שהמהומות בארץ אינן אלא מעשי ידיהם של הקיצונים שבין הערבים, וכל עוד יש תקווה כי היסודות המתונים עשויים לשמור על שליטתם ברחוב הערבי מוטב שלא ללבות את האש במעשי תגמול. נוסף על ההתנהגות הפסיבית, במקום שהתגוננות זו הייתה אפשרית, באו מעשי-תגובה במקרים מיוחדים, בעיקר לאחר רצח אנשי-מגן. כך פשטו אנשי "הגנה" מצפון הארץ על הכפר הערבי חסאס שבעמק החולה והרסו בו כמה בתים (18.12 - ה' טבת) בתגובה על רצח נוטר יהודי, לאחר שעקבות הרצח הוליכו לאותו כפר. ב-21 בחודש (ח' טבת) תקפו אנשי "הגנה" מסניף ירושלים אוטובוס ערבי בכביש רמאללה-לטרון בתגובה על התקפה ערבית על שיירה לירושלים - סמוך לשער הגיא - שבה נהרג מפקד השיירה יונה ראסין. ב-27 בדצמבר (י"ד טבת) חדרו אנשי "הגנה" לכפר השלוח, הרסו בו כמה בתים, גם גרמו אבדות בנפש, לאחר שנהרג לוי שפיגלמן, מפקד ה"הגנה" בסדום, בהתקפה ערבית על שיירה שעברה את הכפר בדרכה לים-המלח. היו גם ניסיונות מעטים של מעשי-תגמול במקרים אחרים, בעיקר בחיפה, לאחר כל מקרה פגיעה ביהודי העיר השתדלו אנשי 'הגנה' לפגוע בערבים בסביבה שבה אירע המקרה. ואולם בדרך-כלל נשמר קו ההגבלות החמורות גם במחצית השנייה של דצמבר. ה"מוסדות" דבקו בקו זה על אף קולות ההתנגדות שנשמעו מחוגים שונים במחנה הסוכנות היהודית. כך קובע ישראל גלילי בישיבת "ועדת הבטחון" מן ה-11 בדצמבר (כ"ח כסלו): "אם כעבור עשרה ימים מסתפקים אנו רק בהתגוננות, הם מתחילים לזקוף זאת על חשבון חולשה." לא עברו ימים רבים ובאה גם התפכחות מן האשליה בדבר התגברות יסודות מתונים בקרב הערבים, כשהתברר כעבור שבועות מספר שלמתונים הערבים אין משקל של ממש במהלך המאורעות ברחוב הערבי והתגבשה מדיניות של פעולות-תגמול מחושבות. האסטרטגיה נדונה על-ידי פיקוד ה'הגנה' ולמחרת נפילת הל"ה. סוכמה לאמור: "לא עוד תיתכן הבחנה אינדיבידואלית, כי הפעם - מלחמה היא ובה לא יינקה גם החף מפשע" (לורך, עמ' 85). ואולם קו ההבלגה, שנקט הגדול בארגונים המזוינים של הישוב העברי בשבועות הראשונים להתקפה הערבית, אפשר לתוקפים להשיג כמה הישגים מידיים ובעלי-חשיבות גם להמשך המערכה. תחושת אין-האונים מול ההרג המשתולל פגעה קשה במוראל בישוב - ניגוד חריף לצהלה של ליל ה-כ"ט בנובמבר (ט"ז כסלו). מן הבחינה המדינית ניתן חיזוק לטענות שהושמעו בזירות מדיניות שונות שאין היהודים מסוגלים להגן על עצמם באופן אפקטיבי וכי כל שלטון עברי יהיה מדומה או תלוי עלי תהום. הצליפות מיפו שיתקו כליל את התנועה היהודית מתל-אביב לירושלים ולמחוזות הדרום דרך אבו-כביר והיה הכרח לסלול לשם כך דרך-עפר עוקפת חדישה. התחבורה היהודית שותקה או צומצמה עד למינימום גם בשכונות-גבול נוספות בירושלים אחרי אבדן המרכז המסחרי כבסיס אפשרי להגנה או להתקפה בהמשך המערכה. בחיפה נותקה כליל, כבר ב-8 בדצמבר (כ"ה כסלו), התחבורה בגשר רושמיה, בו עובר הכביש המחבר את השכונה היהודית הדר-הכרמל עם צפון הארץ. כעבור יומיים שותקו חיי המסחר היהודיים בחיפה התחתית כולה. השפעתה של מדיניות ההבלגה מן השבועות הראשונים למאורעות על מהלך המערכה החדשה בחזית הערבית בכללותה הוערכה לאחר זמן על-ידי יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ומראשי ארגון ה"הגנה": "לעתים דומה היה כי אותם מעצורים, שניתנו לפני גלגלי המאבק עם ממשלת הספר הלבן, מוסיפים לעצור גם את גלגליה של מלחמת השחרור. לא מן הנמנע שמכות יזומות וחזקות בבסיסי האויב בראשית המאורעות היה בכוחן להפחית במידה ניכרת את האינטנסיביות של הפעולות הערביות וממילא היו מקלות על המלאכה בשלבים המכריעים ומונעות קרבנות רבים". (מערכות פלמ"ח, עמ' 199). דבקותו של ארגון ה"הגנה" בקו ההגבלות החמורות, שקבעה לו הנהגת הסוכנות היהודית, נבעה גם מאמונתם של אנשי הסוכנות בלוח-הזמנים לשלבי היציאה הבריטית מן הארץ, כפי שנקבע בהחלטת האומות המאוחדות. שר-המושבות בלונדון ונציג בריטניה במרכז האו"ם טרחו לחזק אמונה זו בהצהרות על נכונותם לקבל את דינו על המוסד הבינלאומי ככתבו וכלשונו, בהתאם להחלטה מן ה-29 בנובמבר (ט"ז כסלו) עמד להיפתח ב-1 בפברואר 1948 (כ"א שבט תש"ח) נמל חפשי לעדינה היהודית, וכעדותו של מנחם בגין הביעו באותם הימים חברי הסוכנות לפני מפקדת האצ"ל את ביטחונם שאכן ייפתח הנמל ודרכו יתחילו לזרום נשק וציוד לכוחות היהודים. למפקד הארגון זכור ש"הסברנו להם בשיחות ארוכות כי פתיחת נמל חפשי על-ידי הבריטים כמוה כסיוע ישיר להכרעת המערכה בינינו לבין הערבים, והן הבריטיים רוצים לסייע לנו... לטבוע בים"; אבל "נימוקינו לא הצליחו לפזר את האשליה" (המרד, עמ' 413). כן זכור לבגין, כי גם מרכז לח"י דבקה בו אותה אופטימיות, ואחד הסימנים לכך היה שהחלו מיד להפוך את ארגונם המחתרתי למפלגה פוליטית גלויה ובשיחה עם אחד מראשי לח"י "אמר לי במפורש כי אין להניח שתפרוץ מלחמה גדולה בעקבות החלטת האו"ם. תהיה אולי - אמר - מלחמת גרילה מצומצמת" (שם, שם). |
