| טקטיקה חדשה |
אולם בלילה ההוא, מספר מפקד האצ"ל בזיכרונותיו, "קרה דבר משונה. בפעם הראשונה התמרדו בי חיילי הארגון הצבאי הלאומי. הם פשוט מיאנו למלא את פקודת הנסיגה. בחדר המפות החלו להופיע "משלחות". הן דיברו בסגנון שונה, אבל בקול אחיד: לא נעזוב את המערכה. תן לנו לעשות עוד ניסיון אחד. אנו מבטיחים, שנכה אותם הפעם. כוחנו עמנו. נכה אותם, נכה אותם. דבר כזה עוד לא היה בארגון הצבאי הלאומי. כלום היה דבר כזה בחזיתות המלחמה? כולנו היינו עייפים מאד, עברו עלינו לילות נדודים, עברו עלינו שני ימי קרבות קשים. שאון המלחמה, אש ודם, דם ואש, חללים, פצועים - אלונקות מאדימות, גידופים מן העורף, מרירות בלב… אבל הבחורים לא ידעו לאות. מכל יחידה, שאליה הגיעה פקודת הנסיגה, נשמעה זעקה: לא, לא, לא לסגת. הבה ונסתער פעם נוספת על האויב. אנחנו מוכנים, אנחנו נכה אותם, במשך שעות התנהל דו-שיח משונה בחדר המפות, בין מפקד המצווה לסגת לבין חיילים "מתמרדים", הדורשים להמשיך בקרב" (שם, עמ' 452). בעקבות ה"התמרדות", בוטלה פקודת הנסיגה, ומיד הוחל בהכנות לחידוש ההתקפה. לאחר סיור יסודי, שערך בקווי החזית, אלתר גדעון טקטיקה חדשה: מאחר שאין הלוחמים יכולים לנוע לאורך הרחובות והסמטאות הגלויים לאש הם יפרצו את קירות הסתים, החיצוניים והפנימיים, משני עברי הרחוב, ויתקדמו בתוכם פנימה. כדי למנוע מן המשוריינים הבריטיים את האפשרות להגיע ממרכז יפו אל אזור הרבות של מנשיה יפוצצו בתים גדולים בדרך ההתקדמות, לחסמה בתלי חורבות. וכדי לאפשר את מעבר הלוחמים בשטח הגלוי "ובייחוד ברחובות המפרידים בין גושי הבתים," הציע גדעון את התכסיס הבא: החיילים יזרקו שקי חול מתוך הבתים אל המדרכה. חייל אחד יגיח וימצא מחסה מאחורי השקים הראשונים. יתר החיילים יוסיפו להושיט לו שקי חול, והוא יבנה בהם קיר מגן לרוחב הרחוב. עם גידול המתרס הזה יצאו חיילים נוספים, ומאות שקים יועברו מיד ליד כדי להקים בהם מחסה בלתי חדיר שמאחוריו יוכלו יחידות הפורצים להתקדם ולעבור לגוש הבתים הבא" (כיבוש יפו, עמ' 171). |