| היום השלישי |
ואולם, בעוד הם מקיימים התייעצות דחופה על המשכה של הלחימה, והנה "לפתע פרצה זעקה מגרונות החיילים קצרי הרוח. כשלושים איש זינקו ממקומם והחלו רצים לעבר העמדה האחרונה שחצצה בינם לבין הים. "הים, הים, הים," הייתה הקריאה שהלהיבה אותם והדהימה את מפקדיהם" (כיבוש יפו, עמ' 182). מעוצם ההתרגשות ותחושת הפורקן לאחר שלושת הימים הקשים שעברו עליהם הייתה הריצה אל הים ללא פיזור וללא חיפוי. כמה מהם פרצו בדרכם אל העמדה המבוצרת, אבל מצאוה ריקה מאדם: "למראה ההסתערות המטורפת ברחו הערבים והתפזרו בסמטאות הסמוכות: הם נדהמו עד עדי כך שלא ירו אף ירייה אחת" (שם, עמ' 183). בשעה שבע בבוקר נסתיים הקרב על מנשיה. תוצאותיו של קרב זה פעלו פעולה מיידית גם על אוכלוסיית שאר חלקיה של יפו והחישו את מנוסתם של אלפים נוספים. כאן נשנה מה שארע לאחר כיבוש דיר-יאסין במחציתו הראשונה של החודש. "כשהייתי ביפו בשעת שביתת הנשק," מספר קנת ו. בילבי, "סח לי ד"ר יוסף הייכל, ראש העיר בן ה-40, כי מאות עבדים, גברים ונשים כותרו במנשיה ולאחר מכן נשחטו באכזריות בידי היהודים" (דרך כוכב במזרח התיכון, עמ' 32). ומוסיף העיתונאי האמריקאי, "מעולם לא מצאתי אף שמץ ראיה לטענה זו - ואני בדקתי את מנשיה בקפדנות מיד לאחר הקרב. אולם עובדה היא שהבדותה של הייכל נפוצה כאש מלחכת בקרב ערביי יפו ושוב לא היה להם צורך הלחץ כלשהו כדי לברוח ממנה (שם, שם). |