| הכניעה הסופית |
התגבורות הוסיפו להגיע גם בחודש מאי, אבל שוב לא ניתן "להציל" דבר. העיר הייתה כגוועת. לא היה בה חשמל, ועקב זאת נפגעה קשה גם אספקת המים. שרות הציבור ומוסדותיו היו משותקים כליל ובמצב שנשתרר בעיר היו השוד והרצח חזיונות יום יום. מן האוכלוסייה האזרחים לא נותרו ביפו אלא כארבעת אלפים נפש ובאותו זמן נעזבו גם השכונות והכפרים הסמוכים לה, לאחר שנכנסו כוחות ה"הגנה", הפעם ללא קרב. בין הבורחים מיפו היו חברי "הוועדה הלאומית", ראש העירייה וגם מפקד הצבא העירקי מעט ה"לא סדירים" שהיו שם נהפכו לכנופיות שוד, שפעמים גם התנגשו ביניהן על זכות הביזה. הכוחות הבריטיים המתוגברים לא ידעו למנוע את המנוסה הגדולה ולא את ההתפרעויות. למעלה מכוחם היה, גם אילו רצו בכך, לחדש את השירותים הציבוריים ולהבטיח אספקה תקינה של מים וחשמל. אחמד אבו-לבן, חבר יחיד במועצת העיר שלא ברח ממנה, ניסה להקים ולהפעיל ועדת-חירום שתנהל את ענייני העיר, אבל עד מהרה נתברר ש"אין מה לנהל" וכך לא נותר לו אלא לעסוק בהפניית תזכירים למוסדות בין-לאומיים שונים, לשלטונות הבריטיים, לנציגויות, קונסוליות וכיו"ב ובהם הצעות פירוז, פיקוח בינלאומי ודומיהם. כל אלה לא הועילו וב-12 במאי (ג' אייר) הודיעו אבו-לבן וחבריו למפקדת ה"הגנה" של מחוז תל-אביב על נכונותם למשא-ומתן בדבר מסירת העיר לידיה. בשעות אחר-הצהרים שלמחרת היום הסכימו הערבים, לאחר מיקוח מייגע, לחתום על הסכם כניעה, שהגיש להם מפקד ה"הגנה" במחוז תל-אביב. ב-14 במאי (ה' אייר), יום לפני הפלישה של צבאות ערב, "נשמע קול החצוצרה מתוך האזור המבוצר הבריטי ביפו - אות להורדת הדגל וליציאה הסופית של הבריטים מיפו" (כיבוש יפו, עמ' 238). זה היה בשעות הבוקר. בצהרים כבר עשתה דרכה לכיוון יפו שיירה של חיילי ה"הגנה" וחיילי האצ"ל, ובראשה משוריין של האצ"ל ואחריו מכונית של ה"הגנה" ובה מיכאל בן-גל, מפקד ה"הגנה" במחוז תל-אביב, ופתחיה שטיינר-שמיר ("שמואל"), מפקד האצ"ל במחוז. בכניסה ליפו נתקבלו על ידי "ועדת החירום" ועוד נכבדים מאלו שנותרו בעיר. ביפו הוכרז משטר צבאי, מרכז העיר הופקד בידי הארגון הצבאי הלאומי, שהקים את מטהו בבניין בית-המשפט, ושאר חלקיה - בידי ה"הגנה", שהמטה שלה התמקם בבניין הדואר הראשי. משמרות מטעם שני הארגונים הופקדו על מחסומים שהוקמו במבואות העיר. זמן קצר לאחר כניעת יפו נערך בה מפקד אוכלוסים ולפיו נמצאו בה אותה שעה 3,700 תושבים לא-יהודים, רובם הגדול ערבים, מוסלמים ונוצרים, לעומת 90,000 תושבים שהתגוררו בה לפני שפתח האצ"ל בהתקפתו. בשלטון הצבאי נמשך קרוב לשנה ו"ועדת החירום" של אבו-לבן הוכרה כנציגת האוכלוסייה הלא-יהודית. לאחר ביטול המשטר הצבאי הועבר הטיפול בענייניהם המיוחדים של אוכלוסים אלה לידי משרדי הממשלה השונים, ואילו מיצגיהם בפני השלטונות היו מעתה המוכתרים וראשי העדות הדתיות. באותו זמן סולקו שארית ההגבלות שהיו האוכלוסים הלא-יהודים נתונים להן, ובכללן הגבלת התנועה בכל רחבי העיר. |