| ההסכם נכנס לתוקפו |
שני הצדדים גם הודיעו על כך מיד ליישוב בשידורים ב"קול המגן" של ה"הגנה" וב"קול ציון הלוחמת" של האצ"ל. בחוזר, ששלח ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" אל כל מפקדיה, נמסרו להם עיקר פרטיו של ההסכם, ובין השאר: "בכל מקום בו מוצבות עמדות האצ"ל: האצ"ל יבצע רק פעולות אשר יקבל עליהן הסכמה מוקדמת מאת ה'כנסת' (ה"הגנה"), כולל "רכישה" מהצבא הבריטי, האצ"ל יהא גם מוכן לבצע פעולות אשר תוטלנה עליו על ידי הפיקוד העליון ואשר בכוחו לבצען." ואילו בהודעה מטעם מפקדת האצ"ל מושם הדגש על הבעת התקווה "כי השיתוף המלחמתי יגליד פצעים ויקרב את הלבבות. אנו רוצים לקוות כי תהא זו מלחמה על עצמאות המולדת העברית ולא תיפרדנה הדרכים בגלל כניעה". בפגישה בין נציגי שני הארגונים נדונה גם המערכה ביפו והוסכם שתימשך ההתקפה על העיר הערבית ואם לא יעלה בידי אנשי האצ"ל לכתר את מנשיה במשך היום הם ינסו לפרוץ את קווי האויב בשעות הלילה או למחרת היום. "ההסכמה הזאת," כותב מנחם בגין בזיכרונותיו, "הייתה דרושה לנו, כי בהיכנס ההסכם בין הארגונים לתקפו קיבלנו על עצמו את ההכרעה האופרטיבית של ה'הגנה'. כך הייתה ההתקפה על יפו, שהחלה תחת מטר של קללות, להתקפה 'מאושרת'" (המרד, עמ' 451). אישורו הסופי של ההסכם נתקבל בקורת-רוח ובקלה מרובה בקרב רו רובו של היישוב העברי, גם ניכר שינוי נימה בעיתונות ואף הערכה מחודשת לשיקוליה המדיניים והאסטרטגיים של מפקדת האצ"ל בחליטה על כיבוש יפו. ב-29.4 (כ' ניסן) כתב עיתון "הארץ": "כל המתבונן במת תל-אביב-יפו יבין מיד את ערכו הצבאי של השינוי הזה: לשון ארוכה של אזור ערבי החודרת לקרבת מרכזה של תל-אביב נוקתה מכנופיות ערביות… אין היישוב יגול להרשות שיפו הקרובה ללה היישוב תשמש בעתיד בסיס להתקפות ערביות נגדנו. ברשות המדינות הערביות, המדברות בגליו להתקיפנו בצבאותיהן הסדירים, אניות מלחמה ואניות מסחר העלולות להוריד תגבורת ביפו, ואין היישוב יכול להרשות קיום בסיס צבאי פוטנציאלי בקרבתו." וד"ר אליעזר קרליבך, עורך "ידיעות מעריב", שבתחילת הקרבות ראה במבצע האצ"ל סכנה לתל-אביב ("מי שאינו יכול להגן על כל תל-אביב אסור לו לסכן את כל תל-אביב"), כדבריו ביום 25.4 (ט"ז ניסן), כתב בעיתונו מיום 29.4 (כ' ניסן): "עכשיו, תודה לאל, אפשר לישון בשקט בלילות בתל-אביב, הפעם הראשונה מזה כמה חודשים". |