| מצבה של תל-אביב |
בימים הראשונים של מאורעות הדמים עוד הופעלו סכינים, אקדחים, אבנים ומטליות ספוגות נפט. עוברי אורח נרצחו באכזריות, בתי ספר ומחסני סחורות הועלו באש, יריות נורו לתוך בתים ורימונים הושלכו בעד החלונות. אך כעבור זמן קצר כבר הורגשה יד מדריכה ומכוונת. נשק חדיש הופעל מתוך עמדות מבוצרות היטב. צלפים החלו מטרידים רחובות שלמים ולשבש את החיים. כתות צבאיות יצאו לפעולות רצח וחבלה. בין שתי הערים הצמודות יחד קם קו חזית, וחומת אש הבדילה ביניהן. לכבוש את תל אביב- זו הייתה המטרה הנכספת של המפקדים הערביים. היא בלבד יכלה לתת בידיהם את הניצחון המכריע. קו החזית בין יפו ותל אביב היה ארוך ומפותל. סמוך לשפת הים, כטריז הנעוץ בצדה של תל אביב, השתרעה השכונה הערבית מנשיה, ובה המסגד הגדול על שם חסן בק. שכונה זו נבנתה על ידי המושל התורכי בשם זה, בכוונה תחילה להרחיק את תל אביב מן הים. ואף כי העיר היהודית התפשטה הרחק צפונה ממנה, הייתה מנשיה לרועץ לתל אביב ואפשרה לפורעים גישה נוחה למקומות מרוחקים מרחק קטן בלבד מלבה של העיר העברית. המסגד הגבוה, בקצה הדרומי של רחוב הירקון, שימש עמדת צליפה נוחה לקלעים שכדוריהם הגיעו בקלות אל הרחוב הראשי של תל אביב. בדרומה של תל אביב, במקום בו נכנס כביש ירושלים לעיר, נמצאה השכונה הערבית אבו כביר, סמוך למרכז המסחרי והחרשתי הדרומי של העיר היהודית. מבתי השכונה הזאת חלשו הפורעים הערביים לא רק על כל התחבורה בין תל אביב ודרום הארץ, אלא גם על אזור ניכר בדרומה של העיר. מאחורי אבו כביר התרומם צריח המנזר הרוסי, שאף הוא שימש עמדת צליפה שממנה אפשר היה לשתק את החיים בכמה רחובות עיקריים של העיר היהודית. בין מנשיה ואבו כביר, כבין מלתעות מלקחיים, נמצאו שכונות ספר יהודיות, שכונות עמלים ובני דלת עם, יושבי צריפים ובתים קטנים ורעועים, שבין לילה ראו את משכנותיהם הופכים לעמדות חזית. בקצה הדרומי של יפו נמצאה השכונה הערבית ג'באליה, שבתיה הגבוהים, הבנויים על גבעה, חלשו על השכונה היהודית בת-ים. מדרום מזרח ליפו נמצאה תל-א-ריש, בין יפו לחולון. שכונה ערבית זו, שהייתה בנויה על תל עתיק, חלשה על חולון ועל הכביש בין חולון לתל-אביב. בגבול הדרומי מזרחי של תל-אביב שכן הכפר הערבי סלמה, שמספר תושבו הגיע לאלפים רבים. ממנו אפשר היה להטריד את כל השכונות היהודיות שבדרום מזרח תל-אביב: עזרא, התקווה, יד אליהו, גבעת רמב"ם, נחלת יצחק ורמת יצחק. לאורך הכביש הראשי היוצא מתל-אביב לירושלים היו לערבים עמדות חולשות נוספות: יזור, שהשתרעה משני עברי הכביש ופרדסיה הגיעו עד לגבולות מקווה ישראל וחולון: בית דג'ן, שחלשה על פרשת הדרכים שבה מתחלק הכביש לשני ראשים, האחד המוביל למושבות הדרום והאחר העולה לירושלים ורמלה, העיר הגדולה שכביש ירושלים חוצה אותה. גם בצדי הכביש הדרומי השני היוצא מתל-אביב, זה המוביל לשדה התעופה בלוד, היו לערבים עמדות חזקות: סלמה, חריה, סקיה, יהודיה, המושבה הגרמנית וילהלמה, העיר הערבית לוד. למעשה הייתה יפו מכותרת כולה אזורים יהודיים, אך באותה מידה אפשר היה לומר שתל-אביב מוקפת כולה ישובים ערביים. בנסיבות אלה ברור היה כי היתרון בידי היוזם והמתקיף, ואף כי הערבים נטשו עוד בראשית המערכה את הכפרים אשר מצפונה וממזרחה של תל-אביב - סומיל, שייך מוניס, ג'רישה, ג'ליל - היה יתרון ההתקפה בידיהם במשך כל השלב הראשן של המערכה. המטרות הראשונות להתקפות ערביות היו התושבים של שכונות הספר היהודיות. במנשיה הוקם בסיס ערבי חשוב. מרכז המפקדה נמצא במסגד חסן בק, הצופה על פני חלק ניכר של תל-אביב, סמוך לשפת הים. מסביב למסגד הקימו הערבים עמדות מבוצרות היטב על גגות הבתים, ומהן שיתקו את התחבורה לאורך רחוב הירקון, בקצהו המערבי של רחוב אלנבי ולאורך הטיילת שעל שפת הים. מנשיה שלחה את כדוריה גם לכיוונים אחרים: הם הפילו חללים בכרם התימנים, בנוה שלום, בנוה צדק, בשכונת ברנר, לאורך רחוב הכרמל, ברחוב שבזי וברחובות הסמוכים לו. ברחוב רבינוביץ וברחובות אחרים. מבסיסם באבו כביר התקיפו הערבים לא רק את התחבורה בכביש ירושלים, אלא גם את המרכז המסחרי בדרום תל-אביב, גבעת הרצל, שכונת שפירא, שכונת העובד, גבעת משה א', גבעת משה ב', שיבת ציון, שכונת פלורנטין, מרכז וולובלסקי ושכונת המכבי. בקרבת הגבול המערבי של שכונת פלורנטין התנוסס בניין הבולשת הגדול הנישא על כל הסביבה. הוא שימש עמדת צליפה לפורעים הערביים, שנעזרו על ידי השוטרים הבריטיים. התנועה היהודית דרך אבו כביר הופסקה לחלוטין אחר שנתברר כי היא כרוכה בקורבנות רבים. המכוניות התנהלו בדרך עקיפין: דרך שכונת התקווה דרומה למקווה ישראל, ומשם דרך חולון למושבות הדרום. אך גם בדרך זו לא היה ביטחון מלא. הערבים תפסו עמדות בפרדסים שלאורך הדרך ומתוכם ירו בכלי הרכב היהודיים. בג'באליה הקימו הערבים עמדות מבוצרות בבתים הפונים לבת-ים. בשכונת תל-א-ריש הוקמו עמדות צלפים שהפילו חללים בחולון. התחבורה היהודית, שהייתה עוברת דרך תל-א-ריש, הופנתה בדרכים אחרות. כך ניצלו הערבים, כמעט מראשית המאורעות, את כל היתרונות האסטרטגיים שהיו בידיהם ומספר החללים היהודיים הלך ורב. כבר בימים הראשונים של המאורעות הושמד רכוש יהודי רב. כדורי המרצחים זמזמו ברחובות, קולות הנפץ ורעמי ההתפוצצויות נשמעו בלי הרף, רחובות מסחריים חשובים שותקו. אלפי פליטים מאזורי הספר זרמו למרכזה של תל-אביב. משפחות רבות נשארו בלי קורת גג, ומעט הרכוש שהיה להם נשרף או נשדד. הפליטים, רובים בעלי משפחות גדולות, מילאו את חדרי המדרגות וחדרי הכביסה בבתים הבטוחים מפני יריות, אנשים הצטופפו בבתי כנסת, התקהלו בבתי ספר. צפיפות איומה שררה במקומות מקלט אלה. גם בשטח הכלכלי היו הנזקים רבים. לא זו בלבד שהושחת רכוש רב, אלא שנותקו יחסי המסחר בין יהודים וערבים. פחתה אספקת החצץ לבניין, שיתוק ענף הבניה פגע באלפי פועלים וסוחרים. מספר המובטלים הלך ורב. החרושת והמסחר, שהתרכזו בחלקם הגדול באזור הספר שבין תל-אביב ויפו, שותקו כמעט לגמרי. אי אפשר היה להביא חומרים מהמושבות היהודיות בדרום. לא הייתה גישה למקומות עבודה רבים ולמחסני סחורה בגבולות. לפי החלטת החלוקה, צריך היה להקים מיליציה יהודית וערבית לשמירת הספר בשני אזורי ארץ ישראל עם חיסול השלטון הבריטי. בינואר 1948 דחו הבריטים בתוקף את דרישתה של וועדת הביצוע להקים את המיליציות. בפברואר חייבים היו הבריטים למסור נמל חופשי ליהודים ולפתוח את שערי העלייה. שר המושבות הבריטי קריץ'-ג'ונס הכריז בפרלמנט כי לא ייפתח נמל לעליה יהודית "כדי לא להרגיז את הערבים". ובווין הכריז כי אי אפשר לומר עדיין שמדיניותו בארץ ישראל נכשלה, "העניין לא הסתיים עדיין". בעוד שהאוניות נצטוו לא לבוא לנמלי הארץ, ואוניות רבות קיבלו הוראה לא לפרוק את מטענן בנמל תל-אביב אלא בחיפה, ניסו הבריטים להגדיל את התוהו ובוהו על ידי הוצאתה הפתאומית של ארך ישראל מגוש השטרלינג. בוקר אחד מצאו יהודים רבים כי חסכונותיהם שהשקיעו באגרות חוב מנדטוריות ובתעודות חסכון של הדואר - הוקפאו באנגליה. הבריטים סגרו את בתי הזיקוק, במאמץ להפסיק את הספקת הנפט של היישוב. הם חדלו לתת רישיונות לייבוא מזון ונתעוררה דאגה חמורה שסיום המנדט יהיה מלווה רעב חמור. רק תחת לחץ חזק מצד ועדת הביצוע ביטלו הבריטים את גזרת ההרעבה. עוד בראשית דצמבר 1947 פרסם הארגון הצבאי הלאומי את אזהרתו לעם שבה התרה: "המצור בים יימשך עוד חמישה חודשים. המשעבד הנאצו-בריטי לא יתיר שום תגבורת, לא באנשים ולא החומרי מלחמה. בארץ יישפך דם יהודי. ולא רק דם יישפך, גם נשק יישדד. גם תחמושת יקרה מכל יקר תוצא. מגינים ולוחמים עבריים ייאסרו או יירצחו בידי הפורעים המוסתים. הכלכלה, אם לא תיחרב, תתערער. דרכי התחבורה ישובשו. כל זה יימשך עוד חמישה חודשים תמימים, ואז בליל ה-15 במאי 1948, עם חיסול השלטון הבריטי, יפלו עמודי הגבולות היבשתיים של ארצנו. על גבולות אלה לא יעמוד כל משמר עברי, באשר רובם ככולם נמצאים בשטח שהוקצה למדינה הערבית. דרך גבולות אלה ינהרו אלפי מרצחים, מצוידים בנשק בריטי. לפיכך חובה עלינו להתכונן בעוד מועד. קודם כל - הקץ להתגוננות. אופנסיבה! אופנסיבה נגד קני המרצחים! יש להכין לא תכניות התגוננות מקומית, כי אם תכניות אסטרטגיות נרחבות כדי להדוף התקפות ולהכין את האופנסיבה של צבא השחרור העברי. יש להקים קדרים חדשים של לוחמים מנוסים. כל זה יעשה מתוך ליכוד הכוחות. כולנו ללא יוצא מן הכלל נעמוד בפני אותן הסכנות. המצב יחמיר. המלחמה תהא קשה ורבת קורבנות. הסכנות גדולות. אך אל בהלה. אם נדע את אשר הוטל עלינו לעשות, נכה את אויבינו שוק על ירך. העם חייב לדעת את האמת. כי רק ידיעת האמת תמנע את האסון". |