| "להילחם עד הכדור האחרון" |
בגלל הפצועים הרבים הועמדנו בפני עובדה של מחסור בלוחמים, נוסף למחסור בתחמושת והנשק המתאים. המפקד דניאל, שהיה מראשוני הפצועים, הבין את המצב, תפס סטן בידו ורץ אל אשנב הירייה. לאחר דקות מספר חזר אל הפצועים, הסביר להם את מצבנו החמור והודיע להם שבאם הערבים יתקדמו הוא יחלק להם נשק ויחדיו ילחמו עד הכדור האחרון. לפתע הפסיק הטנק את התקדמותו. הערבים שהתרכזו בעמדה הכבושה ניסו פעם נוספת להתקדם לעבר חדר האוכל, אולם הם נהדפו באש הסטנים שלנו. חל שקט יחסי. הורגש שהאויב מכין את כוחותיו להתקפה נוספת, ומי יודע אם לא תהיה זו הסתערות אחרונה. בשעה 18:00 הופיע הצופה בריצה (טלפון שדה לא היה לנו) ומרוב התרגשות כמעט שלא יכול היה לדבר. לאחר שנרגע הודיע שהטנק והמשוריינים החלו להתקדם ומאחוריהם ישנם רגלים, שבאו זה עתה מכיוון מנזר מר אליאס. פקדתי להפנות את הרובים והסטנים אל מול האויב. איש לא ירה "(כי לא רצינו שהאויב ידע שאנו נמצאים בחורשה). כל אחד עשה את חשבון הנפש שלו. איש לא חשב שעוד יחזור פעם הביתה. רק שתי דרכים נותרו לנו, להיכנע או להילחם עד הכדור האחרון. נזכרתי אז בדברי יוסף טרומפלדור: טוב למות בעד ארצנו, ורק אז הבנתי את גדולת האמרה הזאת. בהחלטה נחושה לא ליפול חיים בידי האויב שכבנו עם הסטנים ביד מול הטנק המתקרב. כמה עלובים היינו אז. הטנק הגיע עד למרחק של שלושים מטר מאתנו. מאחוריו, תחת חיפוי חזק של מכונות ירייה ותותחים, יצא ערבי מזוין והתקדם לקראתנו. הרובאי שלנו כיוון היטב והערבי נפל. לאחר זאת שמעתי צעקות באנגלית: Go Down ותשובה בערבית: "אל-יהוד אכתר" (יהודים רבים יותר). בכל זאת יצאה קבוצה קטנה של ערבים מאחורי הטנק וניסתה להתקרב אלינו. פתחנו עליהם באש והם נסוגו. קבוצה נוספת לא הוסיפה לבוא מאותו כיוון". |