| נטישת עמדות |
ב-15 בחודש מאי (ו' אייר), הוא המועד הרשמי לפינוי הבריטי, שרר שקט יחסי בין חומות העיר העתיקה. אנשי ה"הגנה" המשיכו לנהוג על פי הוראותיו של דוד שאלתיאל בדבר תפיסת עמדות חדשות, וכך נהגו גם אנשי האצ"ל במקום. כך ויתר איסר נתנזון על כיבוש בניין "מושב זקנים" הסמוך לקטע שבפיקודו. לפנות ערב פתח האויב בהפגזת עמדות של ה"הגנה" וכן הופגזה עמדת האצ"ל ב"בתי ורשה". בקשה דחופה מצד המגינים להתיר פעולה נגדית לא אושרה על ידי פיקוד מחוז ירושלים. היא אושרה רק בשעות הבוקר המוקדמות שלמחרת היום, ואולם בינתיים חיזקו הערבים את אחיזתם בעמדותיהם ופתחו בהרעשה כבדה תוך שימוש בפצצות חנ"ם ותבערה. הצד היהודי נאלץ לנטוש עמדות נוספות שלו. כך ניטשה עמדת "מצות", שעברה בשעתה מיד ליד: בצפון ניטשו "בתי ורשה". תושבי רחוב חב"ד פינו את בתיהם. באזור "פורת יוסף" ניטשה עמדת "תורג'מן", אבל נתפסה מחדש לאחר התקפת נגד יהודית. באותו יום נפלו כמה מהמגינים הבולטים ברובע: עמנואל מנחם מידב, מן ה"הגנה", מפקד אזור "פורת יוסף": ומאנשי האצ"ל - יהושע פרנקל ("ירמיהו"), מפקד העמדה שעל גג בית הכנסת ניסן בק, וישראל כהן, אף הוא מעמדת בית הכנסת ניסן בק. לאחר נפילת מידב נמסר הפיקוד על אזור "פורת יוסף" לידי נתנזון, שמשיך לפקד גל על אזור ניסן בק. אזורי "פורת יוסף" וניסן בק היו יעדיה העיקריים של הרעשה, שנפתחה ב-17 בחודש (ח' אייר), הקשה בימי הקרבות מאז נכנס הלגיון הערבי אל בין החומות. רחוב חב"ד נכבש על ידי האויב: העמדות "אבידן", "לילית" ו"חזן" נפלו גם הן: הייתה פריצה אל רחוב היהודים והיא נבלמה בקושי רב. בין הנפגעים המרובים בצד היהודי היה גם "גדעון", שנפצע ביו שעה שנחלץ לעזרת הגזרה הדרומית. ואולם הרובע לא נפל. למרות עצמת ההרעשה לא התמיד האויב בהתקפתו: כנגדם גילו המגינים המעטים עמידה עיקשת וליכוד פנימי רב: ו"הגורם השלישי היה בית החרושת לרימוני שפשוף שהוקם בהדרכת "יהודה" (יצחק אהרונוב מאנשי האצ"ל) ולעבודה בו הוכנסה קבוצת מורים. בית חרושת זה סיפק אמצעי לחימה להדיפת הסתערויות האויב" (לירון, עמ' 231). "הרעיון להקמת בית חרושת לרימוני שפשוף," מעיד לירון בספר זיכרונותיו, "עלה על ליבו של איסר, מפקד גוש ניסן בק, בשבת ב-15 במאי (ו' אייר), כאשר הגיע אליו מן המטה פתק "חסכו בתחמושת ורימונים. כמותם אזלה והולכת". בלילה לקח את איציק, המומחה לייצור רימונים, שעסק בכך מעט בחודשים האחרונים, ואת יהודה מעלול, שנפצע באותו יום - והם החילו בהכנה. ביום הראשון כבר היו ראשוני הרימונים בשימוש וביום השני גויסו לבית המלאכה בעיקר חברות אצ"ל וקבוצת מורים. כל ארבעה עשר ימי הקרבות ייצר בית חרושת זה את המספר המכריע של רימונינו - רימונים אדירי נפץ וקטלניים, ובלעדיהם לא היינו מחזיקים מעמד זמן כה רב. למעלה מאלפיים וחמש מאות רימונים הוכנו. מספר זה עלול היה להיכפל אילו נמצאו ברשותנו החומרים הדרושים. בעיקר חסרו פצצים" (שם, עמ' 236). במלאכת הכנת הרימונים הושקעו עמל רב, מסירות והתלהבות של רבים מתושבי הרובע - עקרות בית, זקנים וטף - בצד המגינים הפעילים עצמם. אף זאת, המלאכה נעשתה בתנאים קשים שלצפיפות מחסור חמור בכוח אדם. מחמת הצפיפות הרבה ב"בתי מחסה", מקום ריכוזם של תושבי הרובע ומגיניו, התחילו הרופאים משחררים מאות חולים ופצועים שנחשבו קלים, כגון שתומי עין, קטועי יד או רגל וכיו"ב. למלכה נתנזון, שעסקה בין השאר גם בטיפול בפצועים, זכור ש"הכשרנו - לאה ואני - חדר לקליטתם, מסביב לקירות פיזרנו את מצעיהם ובמרכז על השולחן העברנו את תעשיית הרימונים. כך יכולנו להמשיך במלאכת הרימונים ובד בבד לטפל בפצועים". באחד הימים ההם - "בשעת בוקר זו ישבו חברים מועטים בחדר נידח בבתי מחסה, על דופן ארגז מיטה ועל הארץ, ושקדו על מלאכה אשר כמוה כהצלת הרובע. קופסאות פח קטנות היו מפוזרות על כל רצפת החדר בין ערמות שברי ברזל, מסמרים וברגים. בפינת ארגז היו קופסאות גפרורים, נייר דבר, קרטון, אבקת אלומיניום ופצצים. על כסא - אצבעות ז'לניט בחבילה. זה ליד זה היו מונחים מסמר גדול וצבת. העבודה חולקה ביניהם ובקצב רב עשו את מלאכתם כפועלי בית החרושת לרימונים. לאחר זמן הופיע המפקד איסר. הוא התהלך בחדר. לאחר מכן עמד רציני ומהורהר: "אני צריך אלף רימונים," אמר בטון נוקשה והמשיך להתבונן לאיזו נקודה רחוקה ממקום עמידתו. אז פנה והלך. ילדים נכנסו לחדר במרוצה והריקו בדרדור חזק את כל הקופסאות שנשאו בידיהם. "צריך עוד?" שאלו במקהלה. "כן. צריך עוד הרבה". וכל החבורה הרעשנית זינקה ונעלמה במסדרון. כדי לגייס חומרים עברו חיים צלניקר עם עוד חבר מבית ובית וביקשו מעקרות הבית לנדב את הקופסאות שברשותן. שכנה אחת סיפרה לחברתה סגולות נפלאות שעושים בקופסאות ושתיהן רצות למטבח, פותחות את הארונות, מריקות את הקפה, התה ויתר המצרכים, מגישות את הקופסאות וממלמלות משהו. כל אחת התפללה שקופסתה שלה תגרש את השונא. כל אחת ביקשה שקופסתה שלה תציל את העיר. אישה אחת ותינוקה בזרועה ניגשה ובהושיטה בידה השניה קופסאות גפרורים אמרה: "בזכות הילדים יעזור ה' ונצליח להכות את הערבים". זקנה הביאה מתנת ידה ארבעה מסמרים. לעומתן הביא זקן קילו מסמרים וביקש כסף. חיים נרתח וצעק: "הרימונים הם עבורך יותר מאשר עבורי." ורצון עז תקפו ממש לכוון את נשקו כלפי הזקן ולירות, אך הבליג - וגירשו. "הסתלק מכאן עם המסמרים ביחד." מן החצר נשמעו אחר כך גערות השכנים וקללות כלפי הזקן. זקנה הביאה את קילו המסמרים. הילדים הקשרים רצו לכל בית וחצר והפיצו את תעמולת הקופסאות ובעצמם אספון והביאון - מאות במספר. כן הלך ונצבר חומר לתעשייה. חבל שבדרך זו לא יכולנו לגייס גם חומר נפץ" (לירון, עמ' 235). |