| כניעת הרובע היהודי |
בקרב הנצורים עדיין קיוו אותו יום שאור ל-27 בחודש (י"ח אייר) תגיע תגבורת מחוץ לחומות וכאשר נתברר, עם עלות השחר, שזו לא הגיע הייתה המועקה והחרדה נחלת הכל. האויב הגביר את הסתערויותיו. בשעות הצהריים נפלו עמדות "לובינסקי" וגוש "בית-אל". עדיין ניסו המגינים להחזיק את עמדת בית-הכנסת "החורבה" שברחוב היהודים, אבל גם משם נאלצו לסגת. הערבים הניפו עליו את דגלם וכעבור זמן קצר פוצצוהו. יום המחרת היה יומו האחרון של הרובע. בשעות הבוקר עדיין ניטשו קרבות אחרונים, "אולם החזית כבר גססה. 15 מטרים הפרידו עתה בין האויב והאוכלוסייה בבתי-מחסה". הגיעה שעת ההכרעה. לאחר שחזרה משלחת הרבנים מפגישתם עם מפקדי הלגיון ומסרו את התנאים לכניעה מידית וללא תנאי "פיקוד הרובע - לרבות נציג אצ"ל ונציגי האוכלוסייה - החליטו להיכנע", אף כי "ספק הוא אם המלה 'כניעה' הולמת את המציאות ששררה ברובע. הוא נכבש אחרי שנפגעו רוב המפקדים וחלק גדול מן הלוחמים". הערכה דומה מצאה את ביטויה בשידור של תחנת "קול ציון הלוחמת" למחרת היום: "העיר העתיקה נפלה לפני צר ואויב. קומץ לוחמים מוקפים ומבודדים עמד במשך חודשים מול גייסות עצומים. קומץ לוחמים -גיבורים, מורעבים, צמאים, שותתי דם הוסיף לעמוד במשך שבועות מול תותחים וטנקים, אשר האויב הנאצו-בריטי שם בידי שכיריו העבר-ירדנים. פלאי גבורה אגדתיים, שיזכרו לדורי דורות, נכתבו על המתרס הקדוש ההוא בדמם של טובי בנינו שעמדו עד הרגע האחרון, עד הנשימה האחרונה, במלחמה על לב האומה. הלומים, חיילי ההגנה וחיילי האצ"ל, לא נכנעו. אם יש משמעות למושג 'עד טיפת הדם האחרונה' הרי הם, לוחמי העיר העתיקה, הפכו את המושג למציאות. אכן, הם נלחמו עד טיפת דמם האחרונה. יחידים ספורים מהם לא נפגעו. רובם נהרגו או נפצעו בקרב. אמש לא היה עוד מי שיחזיק ביד חזקה את הנכס המקודש שבעתיים. על כן, לא כניעה הייתה בעיר העתיקה כי אם מלחמת גבורה עילאית המחזירה אותנו לימי קדם של אומתנו עת בניה עמדו על הר-הבית ויחד אתו עלו באש השמיימה. ומלחמה זו וגבורה זו תחזקנה את לבנו ביום מר ונמהר: הן נותנות בטחון בנפשנו כי עוד חזור יחזרו משחררי יהודה וגואלי ישראל להר-הבית ועוד הנף יניפו את דגלנו על מגדל-דוד. בדם ואש נפלה העיר העתיקה - בדם ואש תקום העיר העתיקה והיא לנו תהיה לעולמי עד". |