| השופר |
בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), מינתה ממשלת בריטניה, בהסכמת חבר הלאומים, "ועדה לקביעת הזכויות והתביעות השנויות במחלוקת של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי". ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית". במסקנות הועדה נאסר על היהודים לתקוע בשופר ברחבת הכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים כנהוג בכל קהילות ישראל. היישוב היהודי בארץ ישראל והמוסדות הלאומיים זעמו על ההחלטה. תנועת הנוער בית"ר ובהמשך גם הארגון הצבאי הלאומי, החליטו לעשות מעשה כדי להפר פקודה זו ולתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים, בעת שהמתפללים מצטופפים ברחבה הצרה בהמוניהם. החל משנת תר"ץ (1930), הגיעו בחורים צעירים חדורי נחישות עם שופרות ובתום תפילת הנעילה תקעו בשופר, על אפם וחמתם של חיילי ושוטרי האימפריה הבריטית. בשנת תש"ז (1946) הוטלה המשימה על שלושה נערים: אפרים שטיינברג, שמואל בג'איו ומשה קרואני. את השופרות הבריחו לרחבת הכותל שלוש חברות מתנועת הנוער בית"ר מתחת לבגדיהן, מתוך ידיעה שהחיילים הבריטים לא יערכו חיפוש על גופן. שלושת הנערים תקעו בשופר בזה אחר זה. לאחר מכן, שניים הצליחו להיטמע בקהל ולהעלם אך מוישל'ה קרואני נתפס. לאחר חקירה קצרה בתחנת המשטרה, במהלכה סירב למסור פרטים על עצמו ועל הארגון שמטעמו נשלח, הוחלט להעמידו למשפט. עורך דינו, אליהו מרידור, הצליח להוציאו זכאי באמצעות פרצה משפטית בכתב התביעה הבריטי - שם לא צוין שהנער שנתפס הוא יהודי, ולכן לא הייתה עילה להאשימו בהפרת הצו האוסר על יהודים לתקוע בשופר. משה שוחרר לביתו אך השופר שלו הוחרם על ידי השוטרים הבריטיים ונעלם. שמואל בג'איו, סיפר סיפור זה בתוכנית "מספרי הסיפורים" ששודרה ברדיו. לאחר זמן מה רואיין בערב דומה מרואיין שסיפר, כי בעת שליחות בסקוטלנד, פגש אדם שסיפר לו שבשנת תש"ז (1946), שירת במשטרה הבריטית בPlestine- והוצב בכותל, כדי למנוע מהיהודים לתקוע בשופר. הסיפור היה זהה אך מהצד הבריטי. הסקוטי הוציא שופר וביקש מהישראלי שיחזיר אותו לבעליו. מכר משותף, ששמע את הסיפור הן מפי שמואל בג'איו והן מפי השליח שחזר מסקוטלנד, קישר בין שני הצדדים וכך הגיע השופר לידיו של שמואל בג'איו. לאחר מותו, אלמנתו, אלישבע בג'איו, העבירה את השופר למשמרת למוזיאון האצ"ל בתש"ח. |
