| מערך הכוחות הערביים ביפו |
בחודשים דצמבר 1947 - ינואר 1948 התחיל היישוב הערבי להתארגן. ביפו הוקמה ועדה לאומית (לג'נה קוומיה) קואליציונית ששיקפה את השקפותיהן הפוליטיות של המפלגות השונות, וכן אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים. הוועדה כללה 19 נציגים, מתוכם 14 מתושבי יפו ו-5 נציגי הכפרים השכנים. הוועדה לא זכתה לאמון התושבים, שטענו כי היא מייצגת רק חלק מהם, ודרשו בחירות. מצב זה מנע תפקוד יעיל, קבלת החלטות, ובעיקר הוצאתן אל הפועל. הוועדה הצבאית של הליגה הערבית שלחה 100 רובים ליפו, מיד עם הקמתה, אולם הוועדה הלאומית בתוך יפו לא הצליחה לקבל החלטות ביחס לדרך חלוקתם. מחלוקת שנייה נתגלתה זמן קצר לאחר מכן. כאשר הוחלט בוועד הערבי העליון על שביתה כללית, בין 2 ו-3 בדצמבר 1947, תבעה הוועדה הלאומית לדחותה עד 15 במרס 1948, כדי למנוע נזק כלכלי מהפרדסנים והיצואנים. חוסר התיאום ושיתוף הפעולה בין הוועדה הלאומית והוועד הערבי העליון הביא את נציגי המופתי לפעול באמצעות מגעים ישירים עם תומכיהם מקרב האימאמים, פקידי העירייה ומפקדי המיליציות, תוך עקיפת הוועדה הלאומית. מצב זה השפיע על הכוחות הלוחמים בעיר. אנשי המיליציות לא היו מזוהים עם החוסיינים או מתנגדיהם, ופעלו לעתים ללא פיקוח ולא על פי האינטרסים הפוליטיים. לצורך שליטה על הכוחות שפעלו בארץ, מונו מפקדי משנה. המפקד שמונה על איזור המרכז, שיפו היתה חלק ממנו, היה חסן סלאמה. להלכה היו מפקדי המשנה כפופים למפקדה העליונה בירושלים, שכללה גם קציני מטה ומנהלה, והיתה קשורה לוועד הערבי העליון בקהיר (או למקומות אחרים שבהם שהה המופתי באותה עת), באמצעות תחנות אלחוט. אחת התחנות היתה ביפו. נוסף לחסן סלאמה שמונה למפקד אזורי, ונוכח מעמדה המיוחד של יפו, יחידות המתנדבים הזרים, שהיו בעיר נוסף לכוחות המקומיים, התעלמו דרך קבע ובצורה מופגנת מההוראות של הוועדה הלאומית, ומפעם לפעם התעלמו גם מההוראות של הוועד הערבי העליון או של הוועדה הצבאית בדמשק. עם תחילת מעשי האיבה, חששו תושבי יפו מפעולות גמול מצד היהודים, בעיקר סמוך לעזיבת הבריטים. במקביל לעזיבת היהודים את שכונות תל-אביב הדרומיות שגבלו ביפו, החלו ערבים לעזוב את השכונות במנשיה ובאבו כביר. חלק מהם עברו למרכז העיר, אך רבים מהם עברו ליישובים אחרים. מהלך זה השפיע על כל תושבי יפו. עיקר הבורחים מן העיר נמנו עם בני המעמד העליון והבינוני, ומעבר לפגיעה המוראלית הביאה בריחתם לסגירת עסקים, ובעקבותיה לאבטלה ומחסור במזון. הבעיה הכלכלית בעיר החמירה עוד יותר לאחר שהופסקה העסקת פועלים ערבים בידי מעסיקים יהודים. מצב תושבי יפו השפיע גם על מצב המיליציות בעיר. ב-6 בינואר 1948 ביקר רפיק אלתמימי, נציג הוועד הערבי העליון ביפו, בשכונות ג'באליה ומנשיה, ונתקל בתלונות אנשי המיליציות על מחסור במזון. הם איימו כי יסרבו לקיים תוכניות שמירה, וחזרו בהם מהאיום רק לאחר שתושבי האיזור הבטיחו כי ידאגו לאספקת בשר עבורם. מצב זה פגע בסמכות הוועדה הלאומית, עד כי ביקשה להתפטר. הבעיה במתן משכורות לאנשי המיליציות בעיר נבעה משתי סיבות. האחת, בעיות כלכליות של תושבי יפו שהתקשו בתשלום מסיהם, והשנייה - מעילות וגניבות. מצב זה השתנה בתחילת ינואר 1948. ב-4 בינואר פוצץ הלח"י את בניין הסראיה ביפו באמצעות מכונית תופת. בפיצוץ נהרגו 10 ערבים ונפצעו רבים. בעיר הורכבו, ועדות משנה שהחלו, לטפל בענייני העיר השונים, תוך חיזוק המיליציות בנשק ובכוח אדם. הורכבו 9 ועדות: ועדה כלכלית, ועדת האספקה ללוחמי הקודש (מוג'אהידון), ועדת ההגנה, ועדה לייצור שריוניות, ועדת נשק ומטעני נפץ, ועדת בריאות, ועדת הכפרים, ועדת הרשיונות וועדת הכספים. הוועדות השונות הצליחו לארגן את התושבים ואת מהלך החיים התקין בעיר. נאספו כספים, שולמו משכורות ללוחמים ונקנה נשק. בתחילת פברואר 1948 הגיע חיל המגן ביפו ל-540 לוחמים. 375 מהם היו קשורים לעמדות סטטיות בגבולות העיר, ואילו 165 נחלקו לכוחות ניידים (זאת לעומת למעלה מ-12 אלף לוחמים בכל מחוז תל-אביב, שמתוכם 4,619 לוחמים היו קשורים לעמדות סטטיות מסביב ליפו). בסך הכול אוישו 13 עמדות הגנה מסביב לעיר: ג'באליה, כרם צואן (כיום: האזור שבין רחוב יפת לשדרות ירושלים), אלקריה אלערביה (כיום: יפו ג'), סכנת דרוויש (כיום: גבעת-התמרים), תל אלריש, טאסו וחמו, כרם אלתות, אבו כביר, בית המטבחיים (אלמסלח') ואלשיח' מוראה (כיום: נווה-עופר), אלבצה, מנשיה המזרחית ותחנת הרכבת, מנשיה הצפונית והנמל. המפקד היה צלאח אלנאזר, חבר בוועדה הלאומית וראש ועדת המשנה לענייני הגנה בעיר. הכוח הנייד חולק ל-5 יחידות, על פי השתייכותן לארגונים השונים: ארגון הנוער, "האחים המוסלמים", קבוצת עג'מי, משמר הוועדה הלאומית והמשמר העירוני. אולם מצב זה, שהתקיים במהלך ינואר 1948, הגיע לקצו בתוך חודש, בגין חילוקי דעות בין ראש העיר לראש הוועדה הלאומית ומפקד המיליציות החדש בעיר. בתחילת פברואר 1948 מונה קפטן עבד אלרהאב אלשיח' עלי על ידי הוועדה הצבאית, בדמשק למפקד חיל המצב ביפו. הוא הגיע מדמשק ב-10 בפברואר בראש כוח בן 80 מתנדבים, והצליח להחזיק בפיקוד מספר ימים בלבד. ב-17 לפברואר, שבעה ימים לאחר בואו, עזב את יפו ושב לדמשק. מתחילת דרכו נתקל עבד אלוהאב בקשיים. הוא לא זכה לגיבוי של חסן סלאמה, שהתנגד להחלטותיו הצבאיות. יתר על כן, הכוח שהגיע איתו, שהוצב לתפקידי שמירה בחזיתות השונות, סירב לפקודותיו לאחר יומיים שבהם מילאו המתנדבים את תפקידם, הם סירבו להמשיך בתפקידי שמירה על פי הגזרות שקבע מפקדם, ודרשו לקבוע גזרות משלהם ומקומות מסוימים שבהם ישמרו. בתוך העיר סבלו התושבים המקומיים מידם הקשה של המתנדבים, אשר "נהגו בתושבים מנהג כובשים בכבושים. הם אספו נשק ומכרוהו, הטילו קנסות וגנבום, הפקיעו מכוניות ומכרון התושבים התייראו ממגניהם-מושיעיהם יותר מאשר התייראו מהיהודים אויביהם". לאחר תקופה קצרה של חודש, מאמצע פברואר 1948, שוב החמיר מצב תושבי העיר. הם חששו הן מפעולות גמול של היהודים ב-19 בפברואר הגיע ליפו מפקד עיראקי חדש, עארל נג'ם אלדין, לשעבר לויטננט-קולונל בצבא העיראקי. יחד איתו הגיעו כ-150 מתנדבים נוספים, מהם כ-50 עיראקים וכ-100 יוגוסלבים. כמו כן הגיעו מתנדבים גרמנים, ששימשו יועצים צבאיים. עם בואו ליפו ערך נג'ם אלדין פגישה בהשתתפות נציגי העירייה ו"האחים המוסלמים". בפגישה זו הוא הודיע להם ברורות, כי לא ישלים עם הקשיים וההפרעות שבהם נתקל המפקד שקדם לו, ודרש את עזרת כולם להשגת המטרה המשותפת. מצבה של שכונת מנשיה היה חמור ביותר, בהיותה שלוחה בתוך תל-אביב. ב-17 בפברואר פונתה המשטרה הבריטית של תחנת מנשיה. כעבור יומיים נטשו תושבי השכונה את בתיהם, עד לתחנת משטרת מנשיה, כולל איזור חסן בק. בשטח נשארו רק הלוחמים הערבים. |
