| בסיס פלישה לצבאות ערב |
עם זאת לא הוצאה מכלל חשבון גם האפשרות של תגבור צבאי ליפו בדרך היבשה. בחודש מרס עמד המלך עבדאללה לשלוח ליפו כוחות מן "הלגיון הערבי", אבל הדבר לא יצא לפועל עקב הוראת הבריטים, שהחליטו כי לא הלגיון הוא שיכבוש את תל-אביב: "הלגיון הערבי נחשב חלק מצבא האימפריה, והתקפת תל-אביב על ידו הייתה חושפת יותר מדי את אופייה של ה'נייטראליות' הבריטית, כביכול. מכל מקום, האפשרות שכוחות הלגיון יבואו ליפו לא הייתה רחוקה והיה הכרח לתאם מערכת הכוחות של ההגנה לאפשרות זו" (ממאורעות למלחמה, עמ' 367). ואמנם, נוכח אפשרות זו עובדה בסוף מרס ב"הגנה" תכנית לניתוקה של מנשיה, מתוך ההנחה הסבירה שכיבוש חלק גדול וחשוב זה ביפו יחרוץ את גורל העיר כולה. "תכנון המבצע לניתוק מנשיה הושלם. עוד מעט עמדו לגשת לפעולה" (שם, עמ' 373), אולם נתברר כי נדרשה אז העברת-כוחות גדולה לעבר ירושלים, להסרת המצור מעליה. הניתוק נדחה לזמן מה ובינתיים התגבשה ב"הגנה" תפיסה חדשה, שלפיה "יפו נידונה ליפול בין כך בין כך" לאחר שיכבשו הכפרים המחברים אותה עם שאר חלקי הישוב הערבי. תפיסה זו הונחה ביסודו של "מבצע חמץ" (ראה עמ' 50), שהציב לעצמו שתי משימות: א. כיתורה של יפו: ב. פתיחת הדרך לשדה התעופה בלוד ("חטיבת גבעתי במלחמת בקוממיות", עמ' 498). ההחלטה לכתר את יפו ולא להתקיפה ולכבשה באה משום הרצון להימנע מעימות עם כוחות הצבא הבריטיים המגינים על העיר והאמונה שאמנם תיכנע לאחר צאתם: "כוונת המבצע הייתה להביא את יפו, לאחר צאת בריטים, לכניעה" (ס.ת.ה. ג', עמ' 1573). ואולם "כיתורה של יפו", שהחל ב-28.4 (י"ט ניסן), כוון להשתלטות על הכפרים השוכנים מדרומה ומדרום-מזרחה (אבו-כביר, ג'בליה, תל-אריש), ואילו כיבושם של כפרים אלה לא היה בו כדי לחסום בפני הצבא המצרי העומד לפלוש לארץ את החדירה ליפו מצד הים ולמצוא בה משען, גם באוכלוסייה הערבית הגדולה גם בכוחות מזוינים ערביים שלא ייצאו עם הבריטים. לסיכולה של תכנית זאת נועדה תכנית האצ"ל - לכבוש את יפו לפני צאת הבריטים ממנה. כנגד האמונה שלאחר צאתם ממנה תוטל יפו במצור, לאחר ניתוקה מן הכפרים הערביים הסמוכים לה, הועלה החשש שהמצור יהיה מנת חלקה של תל-אביב דווקא. הפלישה ליפו עלולה לאפשר לא רק הרעשה אפקטיבית מתחומי העיר אלא גם הטלת טנקים למערכה, לפרות את שרשרת עמדות ההגנה של תל-אביב ולחדור אל רחובותיה. כוח האדם שיידרש אז לרתקו להגנת תל-אביב יהא רב יותר משהיה במשך כל החודשים שקדמו לכך, והמן הבחינה המדינית - "לו הצליחו הערבים להחזיק ביפו מבחינה צבאית היו בסופו של דבר מחזיקים בה מבחינה מדינית, ובמצב זה הייתה יפו כסרטן בגוף המדינה" (ח. לנדאו). בעיני כל העוקב אחר התנהגות השלטונות הבריטיים לאחר החלטת החלוקה גם לא היה ספק, שהבריטים יבקשו להבטיח שליטה ערבית על העיר: "נודע כי ביפו יישאר כוח קטן של צבא בריטי שמתפקידו יהיה להעביר את השלטון לערבים כשיוחלט על כך" (הארץ, 18.4.48). |
