| פתיחת מבצע "חמץ" של ה"הגנה" |
לאור ניסיון הקרבות הללו הוחלט בדרג המדיני והצבאי, כי גם במרחב תל-אביב יש לערוך מבצע להשתלטות על השטח ולטהרו מקני אויב. עם זאת, לנוכח התערבות הבריטים בכוח צבאי נגד כוחות ה"הגנה" בקרבות שיח' ג'ראח וברדאר (באיזור ירושלים), הוחלט לבחור פעולה שלא תביא את הכוחות היהודיים להתנגשות ישירה עם הצבא הבריטי, על ידי הימנעות מהתקפה חזיתית על יפו. הפתרון שנקבע היה לכתר את העיר ולנתקה מהעורף שלה בגוש רמלה-לוד, על ידי השתלטות על שני הצירים המוליכים מיפו ותל-אביב מזרחה: 1.2. ציר כפר-שלם-שדה-התעופה-לוד - על ידי כיבוש הכפרים הגדולים סלמה (כפר-שלם), אלחייריה (מסובים), סאקיה (אור-יהודה), כפר עאנה (נווה-מונוסון), יהודיה (יהוד, שם שכנה מפקדתו של חסן מלאמה), וילהלמה (בני-עטרות), וכן שדה התעופה לוד ומחנה תל-ליטווינסקי (תל-השומר). ההנחה של ה"הגנה" היתה, כי ניתוק יפו מהעורף "הערבי" והטלת מצור עליה יביאו לנפילתה ללא קרב, לאחר הפינוי הבריטי. הערכת המצב היתה, כי אין טעם להסתבך בלחימה קשה בשטח בנוי, או בקרב עם הבריטים, כאשר קיימת אלטרנטיבה טובה יותר. שיקולים אלה קבעו את המצע למבצע "חמץ" - טיהור השטח מכוחות אויב ב"גישה עקיפה", באמצעות כיבוש יעדים משניים, שבהם אין לבריטים עניין, שיביאו לכיתור ונפילת היעד העיקרי - יפו. הוראות מטכ"ל/אג"ם למפקדי ה"הגנה" להכנת פקודת המבצע נוסחו בהתאם לתפישה זו. מאחר שהמבצע נערך בתחומיהן של שלוש מחטיבות ה"הגנה" ("אלכסנדרוני", "גבעתי" ו"קרייתי"), נקבע פיקוד אחיד בראשות מח"ט "אלכסנדרוני" דן אפשטיין (אבן), כמפקד המבצע. תוכנית המבצע נקבעה על ידי מטה "חמץ" על פי עקרונות אלו - כיתור יפו על ידי כיבוש השטח שבין מרחבי חטיבת המבצע בשני שלבים: א. בשלב א' תכבוש חטיבת "אלכסנדרוני" את השטחים הבאים: דרום, מחנה תל-ליטווינסקי והכפרים סאקיה וח'יריה, תוך ביצוע פעולת הסחה נגד ראש-העין. חטיבת "קרייתי" תטריד את סלמה ואת השכונות הצפון-מזרחיות של יפו (אבו כביר, גבעת בית המטבחיים שמדרום-מערב לה, וכביש יפו-רמלה בקטע המערבי שלו), והשכונה הדרומית (ג'באליה), ותתבסס בשטחים שייכבשו במרחבה. חטיבת "גבעתי" תכבוש את תל אלריש וסכנת-דרוויש ותפשוט על מטה הכוח הערבי ביפו (בית "ביבי" שבמסעף שדרות המלך ג'ורג' והכביש לג'באליה). זאת, בעוד האצ"ל פועל נגד צפון יפו (מנשיה) ומטריד את מרכזה בירי מרגמות 3 אינטש. ב. בשלב ב' תכבוש חטיבת "אלכסנררוני" את סלמה, חטיבת "קרייתי" תחזיק בשטחים שנכבשו בשלב א' ותתבסס בשטחים שייכבשו במרחבה, וחטיבת "גבעתי" תכבוש את יאזור. מבצע זה, שהיה אמור להיערך במאי, הוקדם ונקבע לליל 28 באפריל (י"ט ניסן) (בעיקר בהשפעת התקפת האצ"ל במנשיה, כאמור). מפקד המבצע דן אבן העמיד כוח מחטיבת "קרייתי" (בעיקר מ"חזית 5 - חזית בת-ים-חולון) תחת פיקוד חטיבת "גבעתי", וכן הקציב לחטיבה, ערב הפעולה ממש, חצי מכוח חיל התותחנים שעמד לרשותו - 2 תותחי 20 מ"מ. ב-26 באפריל (י"ז ניסן) בשעה 19:00 התקיימה קבוצת פקודות ראשונה, שבמהלכה נמסרו לסגל הפיקוד עיקרי התוכנית. במהלך שלושת הימים שבין 25 באפריל (ט"ז ניסן) (מועד התחלתו של מבצע האצ"ל במנשיה) ו-28 באפריל (י"ט ניסן) (התחלת מבצע "חמץ", שהוקדם על פי הוראת בן-גוריון) נכנס מטכ"ל/אג"ם לנוהל חפוז. פקודות המבצע נכתבו ועודכנו מדי יום. ב-26 באפריל (י"ז ניסן) יצאה הפקודה הראשונה. למחרת, 27 באפריל (י"ח ניסן), היא עודכנה בצירוף נספח מודיעין ותוספת מס' 1 לפקודה. וכך עד פקודת מבצע מס' 4. השינוי העקרוני בין הפקודה הסופית לבין מצע הפקודה היה במטרה הסופית למבצע. בעוד שבמצע נקבע כי הכוונה היא כיתור יפו בלבד, הרי בפקודה הסופית נקבע כי הכוונה להביא את יפו לכלל כניעה וכיבוש מוחלט. בסך הכול הוציא מטה "חמץ" מצע וארבע פקודות מבצע, וכמו כן נספחים שונים ופקודות מבצע שהוכנו במקביל על ידי החטיבות המשתתפות. בפקודה מס' 1 נרשמו עיקרי המשימות של החטיבות: 1. חטיבת "אלכסנדרוני": כיבוש הכפרים סאקיה וח'יריה, ניתוק כפר סלמה, התבצרות בח'יריה וסאקיה. שחרור כפר סלמה מאויב. ריתוק כפר יהודיה וכפר עאנה, וריתוק מחנה האויב בראש-העין על ידי הפלסים (כך במקור). 2. חטיבת "גבעתי": כיבוש המבצר תל אלריש, כיבוש הכפר תל אלריש, כיבוש סכנת דרוויש ובית ביבי - השמדת האויב במקומות אלה והריסתם, והתבצרות במבצר תל אלריש. 3. חטיבת קרייתי: ריתוק כפר סלמה, מנשיה, ג'באליה, ריתוק שכונת אבו כביר ובית המטבחיים. הבטחת בסיסי הפעולה של "גבעתי" וקו התחבורה שלו. החלפת כוחות "גבעתי" בתל אלריש אחרי ההתבצרות, והתבצרות בכפר סלמה אחרי הכיבוש. בכל פקודות המבצע שהוציא מטה "חמץ" לא נרשמה מטרת המבצע או הכוונה. אלה מופיעות רק בפקודות החטיבות המשתתפות. בפקודות "חמץ" של חטיבת "גבעתי", שהוצאה ב-28 באפריל (י"ט ניסן) מופיעה הכוונה: לרכך ולחדור לתוך קו הביצורים הפנימי של יפו ולבצע פעולת ביעור של קו הביצורים החיצוני לאורך דרכי הגישה הראשיים ליפו במטרה: א. להביא את יפו לכניעה או להכין את הקרקע לכיבוש מוחלט. ב. ביעור כל חזית תל-אביב ועל ידי כך לשחרר את כוחות תל-אביב לפעולות אחרות ותוספת ביטחון לשטח העלול לסכן את כוחותינו. פתיחת המבצע נקבעה תחילה ל-27 באפריל (י"ח ניסן), שעה 19:00, אך כתוצאה מאילוצים מבצעיים (אי עמידה בהכנות כתוצאה מהנוהל החפוז) נדחתה תחילת המבצע ל-28 באפריל (י"ט ניסן), שעה 00:45. עם פתיחת המבצע פתחה חטיבת "קרייתי" בפעולות הטרדה. בו בזמן יצאה חטיבת "אלכסנדרוני" לתקוף את יעדיה - החלק הדרומי של מחנה תל-ליטווינסקי, חיריה וסאקיה. חטיבת "גבעתי" החלה במהלכים לכיבוש תל אלריש. משימות חטיבת "אלכסנדרוני" בוצעו במלואן. למרות עיכובים - בין היתר, לצורך פירוק שדה מוקשים מדרום למחנה תל-ליטווינסקי - הגיעו הכוחות למגע אש והסתערות ובקרבות קצרים הצליחו לכבוש את יעדיהם. בבוקר ה-28 באפריל (י"ט ניסן) הסתיים כיבוש הכפרים חייריה וסאקיה, וכן מחנה תל-ליטווינסקי. התקפת-הנגד של ערביי סלמה נהדפה, ותושבי הכפר הגדול נמלטו מזרחה. בהתקפת לילה על סלמה הסתיים השלב השני של המבצע, והכפר נפל ללא קרב לידי כוחות "אלכסנדרוני".' בהמשך נעזבו הכפרים יאזור ועאנה, שנפלו לידי חטיבת "אלכסנדרוני" ב-1 במאי (כ"ב ניסן). על חטיבת "גבעתי" הוטלה המשימה לכבוש את תל אלריש. לצורך המבצע הוקם כוח משימה שכלל שלושה גדודים מתוך ארבעת גדודי החטיבה, קורס המ"כים של החטיבה וכוחות מסופחים מ"קרייתי". הכפר הוכן במערך הגנה מורכב שהיקשה על כיבושו. על כל השטח חלש תל, שעליו מגדל שמירה (פילבוקס) בן שתי קומות, שהוחזק בידי כיתת לוחמים ערבים. כיתה נוספת החזיקה שלוש עמדות שקים במדרונו המזרחי של התל. תעלות קשר חיברו עמדות אלו עם מגדל השמירה, ועם שכונת הפחים המיושבת מצפון לתל. ממזרח לתל, לאורך דרך עפר שהתחברה עם כביש יפו-רמלה, עמדו מספר בתים: בדרום - בית ספר בן שתי קומות, שהיה פנוי מאויב; במרכז - בניין בן שתי קומות, פנוי אף הוא. בצפון, בגבול שכונת הפחים, עמדו שני בניינים משני צדי הדרך, תפוסים כל אחד בידי כיתת אויב. מדרום-מערב לתל שכן הכפר תל אלריש, שהיה מוגן על ידי עמדות צפופות, ערוכות לעומק ומכוונות כלפי חולון וכלפי שכונת גרין שמדרום לכפר. גבעת הח'ירבה שהתמשכה מדרום-מזרח לחלקו הצפוני של הכפר היתה תפוסה בידי כיתת אויב. לרשות הכוחות הערביים עמדו מקלעים, מרגמות 2 אינטש ומשאיות. ההתקפה הראשונה של חטיבת "גבעתי" על תל אלריש נקבעה ל-28 באפריל (י"ט ניסן) בשעה 00:45. גדוד 5 בפיקודו של יעקב פרולוב יצא ממקווה-ישראל לעבר התל. לכוח צורפו שני תותחים כסיוע. הצבת התותחים ארכה כרבע שעה, אך בינתיים חל שיבוש בלוח הזמנים. פלוגה ב' התעכבה לצורך פתיחת פירצה בגדר מקווה-ישראל (פריצה שהיתה אמורה להתבצע לפני הגעת הכוח). התותחנים, שלא ידעו על שיבוש זה בלוח הזמנים, פתחו באש על פי התוכנית המקורית, וזאת בטרם הגיע הכוח הפורץ לתל, ובכך אבד יתרון ההפתעה. הפלוגה הגיעה לתל רק ב-02:00 והסתערה עליו. התנגדות האויב נשברה מיד, והתל נכבש תוך 10 דקות. פלוגה ב' החלה בהתארגנות במקום, כשאליה מצטרפות שתי הפלוגות הנוספות של הגדוד. בתגובה מיידית לכיבוש התל בידי כוח של "גבעתי", החל כוח שמנה 300 לוחמים ערבים מ"צבא ההצלה" בפיקודו של סרן מישל עיסא, שהגיע ליפו באותו יום, בהתארגנות לכיבוש התל מחדש. לכוח זה הצטרפו נסוגי תל אלריש.' הכוח התארגן בסכנת דרוויש - איזור הפרדסים שממערב לתל - ובשעה 04:00 יצא להתקפת-נגד. ההתקפה, שהתנהלה בשני צירים ובחיפוי משוריין, מצאה את לוחמי "גבעתי" בלתי מוכנים. הלוחמים הסתובבו על התל מבלי שהחלו בהתבססות והתבצרות. שכונת הפחים נכבשה מיד על ידי הערבים. לוחמי "גבעתי" נסוגו לבית הספר, ושתי מחלקות נשארו בגבעת החי'רבה וניהלו משם קרב מול שתי מחלקות ערביות. הקשר בין הכוחות הלוחמים נותק במהלך הקרב. המג"ד שלח לסיוע שני משוריינים, אך אלה לא הצליחו לעבור ולחבור לכוח הלוחם. משהתברר כי הערבים עומדים לכתר את הגבעה, נסוג הכוח לשכונת גרין. בסופו של דבר הוחלט על נסיגה מהתל. בקרב נהרגו 36 לוחמים מ"גבעתי" וכ-100 נפצעו. למרות הנסיגה מתל אלריש תקפו לוחמי "גבעתי" את יאזור ב-30 באפריל (כ"א ניסן) וכבשוה ללא התנגדות. עם נפילתה נטשו הערבים גם את בית דג'ן וכפר עאנה. בזה הסתיים מבצע "חמץ", ולמעשה הושגו מרבית המטרות שנקבעו: יפו כותרה. הכבישים יפו-רמלה ויפו-סלמה-יהודיה נחסמו בידי הכוחות היהודים, ואף התנועה בכביש בית-דג'ן-יהודיה פסקה, משחובל הגשר על נחל מוסרארה. כל הכפרים שבאיזור נכבשו. ב-30 באפריל (כ"א ניסן) בשעה 20:00 פורק מטה "חמץ". כל החטיבות שהשתתפו בו חזרו למשימותיהן. השלמת מלאכת הכיבוש ביפו הוטלה על חטיבת "קרייתי". בשבועיים הבאים, בין 1 ל-13 במאי (כ"ב ניסן - ד' אייר), פסקה הלחימה. מצב החזית ביפו נעשה סטטי, ומלבד ירי אקראי לא נרשמו הפרות סדר. הצבא הבריטי נטל את האחריות לקיום הפסקת האש בקו החזית החדש. לעומת השקט ששרר בקו החזית, המצב בתוך יפו הלך והחמיר. לעיר מונה מפקד חדש, קפטן מישל עיסא, שהגיע ב-28 באפריל (י"ט ניסן). המפקד הקודם עאדל נג'ם אלדין, עזב את העיר כאקט של מחאה עם 300 לוחמים על ציודם. המפקד החדש לא הצליח להשתלט על האנרכיה שהשתררה בעיר, ועל האספסוף (שכלל מקומיים ועריקים מ"צבא ההצלה") שהחל לבצע מעשי שוד וגזל. פניותיו אל פווזי אלקאוקג'י לא נענו כלל, ובעקבות זאת הסתלק אף הוא מהעיר ב-5 במאי (כ"ו ניסן), בסיוע הצבא הבריטי. מחירי מוצרי היסוד האמירו, והבריחה דרך הים גברה. נוכח המחסור בספינות הועמסו נוסעים רבים מעל המותר, ומספר אוניות טבעו במימי הנמל. מספר הבורחים הוערך בין 5,000 ל-8,000 ביום, קווי הטלפון נותקו, אספקת המים והחשמל פסקה והעיר מלאה זוהמה. הדבר היחיד שמנע את כניסת היהודים לעיר היו כוחות הצבא הבריטי. ההפגזות על העיר נמשכו ומצב הביטחון הפנימי התדרדר לחלוטין. ביום 3 במאי (כ"ד ניסן) הורכבה ביפו "ועדת חירום", שמטרתה היתה למנוע פורענות ולהציל מה שניתן להציל. זאת לאחר שראש העיר, ד"ר יוסף הייכל, ברח ביום 4 במאי (כ"ה ניסן), כשהוא נוטל עמו את מה שנותר מקופת העירייה - סכום של 9,000 לא"י. הרכב ועדת החירום היה כלהלן: מוחמד אבן אלרחים, חאג' אחמד אבו-לבן, צלאח אלנאזר, אמין אנדראוס, סעיד אבו-זיאד וחסן איבראהים ברכאת. בראשם עמד הסוחר אחמד אבו-לבן. ועדת החירום קיימה מגעים עם מושל המחוז פולר ועם המפקדים הבריטים לקביעת עתיד העיר, וב-10 במאי (א' אייר) הסכימה הוועדה לקבל את הצעת הבריטים להפוך את יפו לעיר פרזות. היהודים התנגדו ודרשו משא ומתן ישיר עם הערבים. לאחר התייעצות עם המלך עבדאללה ועם עבד אלרחמן עזאם באשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, הסכימו נציגי יפו - ועדת החירום - על משא ומתן ישיר, שבמהלכו חתמו על הסכם כניעה של העיר למפקד ה"הגנה" של מחוז תל-אביב, מיכאל בן-גל. ההסכם נחתם ב-13 במאי 1948 (ד' אייר תש"ח) במרכז הפיקוד של ה"הגנה" בתל-אביב. עיקריו קבעו, כי חותמיו, ועדת החירום, מייצגים את כל תושבי יפו, וככאלה הם מתחייבים לבצע את כל ההוראות שייתנו מפקד ה"הגנה" או נציגו. במקביל נרשם המסמך "הוראות אל האוכלוסייה הערבית מאת מפקד ה'הגנה' מחוז תל-אביב", ובו פורטו ההוראות שערביי יפו התחייבו להן באמצעות נציגיהם. במסמך, המכיל 12 סעיפים, נקבע כי על ערביי יפו למסור את נשקם, על הגברים להתרכז באיזור מוגדר שנקבע, ושם הם יזוהו. כל הנדרשים ייחקרו וייעצרו במידת הצורך. כל יציאה מהעיר תהיה רק באישור וברשיון. ביום חמישי, 13 במאי 1948 (ד' אייר תש"ח), בשעות אחר הצהרים, חתמו ערביי יפו על הסכם כניעה. יפו היתה לשטח כיבוש יהודי. |
