הקרב על שייח' ג'ראח ובית הספר לשוטרים
הרעשה כבדה ראשונה, גם התקפה ראשונה של הלגיון הערבי על ירושלים העברית, כוונה כנגד צפון הבירה, ובעיקר כנגד שכונת שייח' ג'ראח ובית הספר לשוטרים. ניכר שבעוד מועד ניתנה הדעת על ביצורם ומיקושם של מקומות אלה, הקשים להגנה נגד שריון מחמת היותם שטח מישורי. מאחר שלא היו לאצ"ל בירושלים אמצעים לביצור המקומות וגם לא נשק אנטי-טנקי קיבלה על עצמה ה"הגנה" לספר את עלה. לפי דו"ח מטה הארגון בירושלים "הם הביאו שמונה שיני דרקון ובחיפוי שלנו הורידו אותם על הכביש בין שועפט לשייח' ג'ראח", ואולם עד מהרה נתברר שאלה "לא היוו למעשה מחסום רציני נגד שריון".
לק. ברגמן זכור שהגיעו עוד שתי משאיות ואנשי ה"הגנה שבהם" הורידו את שיני הדרקון מהמשאיות לכביש, אבל שיני הדרקון לא חוברו, תעלות לצד הכביש לא נחפרו וכשהשריון הגיע הוא הזיז את שיני הדרקון אשר כמעט ולא עצרו בעדו". אנשי האצ"ל במקום הטמינו ב-18 בחודש (ט' אייר) שלושה מוקשים חשמליים וכמו כן פיזרו מוקשי דריכה ליד המחסומים ומסביבם, אבל "מוקשי הדריכה הונחו שלא בהתאם לפקודה והמפקד האחראי למיקוש, ראש קבוצה אבנר, נהרג, חייל שני נפצע". התגבורת המובטחת מצד ה"הגנה" כללה "כיתת רובים מחי"ם וחוליים רובה אנטי-טנקי שצורפה לעמדות בבית הקשתות" (אופיר, עמ' 85) ואף זה, כפי שהתברר עם בוא ההתקפה הגדולה, היה בעל משמעות מועטה.
ב-15 במאי (ו' אייר) פונו, בלחץ התקפת הלגיון, הישובים עטרות ונווה יעקב, שתי עמדות יהודיות קדמיות צפונית לירושלים, וכך מצאו עצמם אנשי האצ"ל שבעמדות שייח' ג'ראח חשופים, ללא חיץ, מול שריוניו ותותחיו של הלגיון הערבי. ב-17 במאי (ח' אייר) נאלצו אנשי ה"הגנה" לפנות את שייח' ג'ראח התחתית. זה הביא את אנשי האצ"ל לנטוש את עמדתם ב"בית אנטוניוס", אבל אחר כך חזרו ותפסוה.
בבוקר ה-19 במאי (י' אייר) יצא מכיוון שועפט טור משוריינים - נושאי מקלעים של הלגיון, ועמם טנק אחד ומאחוריו מכוניות נושאות חיל רגלי - ופנה לכיוון שתי עמדות ארגון: "בית נשאשיבי" בפיקודו של "דן" (אשר ברנלום) ו"בית המופתי" בפיקודו של "אלימלך" (יהושע גורודנצ'יק). בלחץ ההתקפה נסוגו היהודים משתי עמדות אלה, שחלשו על שכונת שייח' ג'ראח ובית הספר לשוטרים.
כוח האצ"ל כולו בגזרת הצפון מנה אותו זמן 5 גונדות (כ-200 לוחמים) ועמן גונדת בנות לתפקידי עזר וכן יחידת נערים בוגרי קורס אימונים, שבאו למקום לשם בחינות. הם "לא ידעו כיצד עומדים בפני שריונים כבדים ובידיהם לא היה נשק מתאים" (לוח הארץ תש"ט, עמ' 139).
קשה במיוחד היה המצב בבית הספר לשוטרים. "העמדות הקיצוניות שחלשו על שייח' ג'ראח ועל בית הספר לשוטרים נפלו. אולם גם המצב בבית הספר היה בכל רע. במכת האש הראשונה של האויב נפגעה העמדה הצפונית, בה נמצא מנגנון ההפעלה של המוקשים. "גל" נהרג. מפקד בית הספר אליהו מרידור ("ברוך") נפצע. גם רענן שהגיע לשדה הקרב נפגע קל. נשתרר אי סדר. הפגזים נפלו בעמדות בלתי מחופרות. מספר הנפגעים הלך וגדל. אותה שעה הוזעק מן העיר "אמנון", החבלן שפקד על הנחת מוקשים בכביש. הוא עלול היה להציל את המצב, כי המשוריינים התפרשו על שדה המוקשים. גם החבלן "אבני" נמצא במקום. "אמנון" ביקש לזחול יחד עם "אבני" לעמדה הקיצונית על מנת להפעיל את מנגנון הפעולה, אך במקומם נשלח חייל אחר, ולאחר שזה הגיע בחירוף נפש אל העמדה הקיצונית לא ידע כיצד להפעיל את המנגנון.
בראשית הקרב פקד "ברוך" לפנות מן השטח כל אדם שאינו נושא נשק. בשכונת פאג'י החל להתארגן קו הגנה חדש לקראת אפשרות נסיגה מבית הספר לשוטרים. בינתיים גבר אי הסדר בשדה הקרב. משהוצאו כל המפקדים הבכירים מכלל פעולה נטל אחד ממפקדי היחידות את הפיקוד וציווה לסגת לפאג'י. בקצות בית הספר עלו עמדות באש, ביניהן עמדת המקלע שהוצבה על כן עצים. אבשלום לוי נשרף ואילו המקלען השני קפץ והצליח להימלט.
מן העיר הוזעקה תגבורת, גונדה בפיקוד "מנשה" שהייתה מרוכזת בבית ה"הסתדרות" ונועדה לפעולה בהר ציון. עתה הציד "מנשה" את קו ההגנה בפאג"י ולאחר שנסוגו מגיני בית הספר לעבר השכונה, נתארגנה התגוננות על שכונותיה הצפוניות של העיר.
אבדותינו היו 3 הרוגים: יהושע גולדשמיד (רב סמל "גל"), אבשלום לוי ויוסף צלניקר, ולמעלה מ-20 פצועים. הנשק שאבד בבית הספר לשוטרים כלל: מקלע, 10 רובים, 12 אקדחים, 8 תת מקלעים ו-80 ק"ג חומר נפץ" (אופיר, עמ' 93-94).

הדפסה | שלח לחבר
חזרה