| משא ומתן |
ואולם עד מהרה נתברר שהשמחה מוקדמת הייתה וכי רחוקים היו שני הצדדים משלום-בית. במשך הזמן אף ראה פיקוד האצ"ל בבחירת כפר-ויתקין להפנות שמה את האנייה ראשיתה של פרישת מלכודת מצד יריביו ההיסטוריים של הארגון הצבאי הלאומי, ובראשם דוד בן-גוריון. כבר בפגישת-העבודה מן ה-17 בחודש (י' סיוון) צצו חילוקי-דעות ראשונים בדבר פריקת הנשק והחסנתו, ובהמשך המגעים עם נציגי הממשלה - גם בשאלת ייעוד הנשק עצמו. בבקשו ליתן ללוחמי המחתרת עם פרידתם ממנה את תחושת הסיפוק על מה שעמד להיות כליל תרומותיהם למערכה החדשה ביקש מפקדם לשתפם בפריקת הנשק ובשמירה על המחסנים שיקלטוהו. כזכור לפנחס ואזה היתה גם הצעה מפליגה מזו, מצד עמיחי פאגלין, שדרש כי "הציוד יאוחסן במחסנינו וכי השמירה תהיה אף היא שלנו" (המשימה רכש, עמ' 212). הבקשה לשיתוף בפריקת הנשק נענתה ואילו זו הנוגעת לשמירה על המחסנים נדחתה על-ידי ישראל גלילי. בעניין ייעודו של הנשק נמסרה לנציגי הממשלה דרישת האצ"ל להפריש 20% ממנו ל"גדוד הירושלמי" והשאר להועיד לציוד גדודי הארגון שכבר שולבו בצה"ל או העומדים להשתלב בו. הדרישה לגבי ירושלים נענתה בחיוב על-ידי גלילי בשיחה טלפונית שקיים עם בגין. כעבור זמן נתפרשה התשובה שני פירושים, ואחד מהם הסכמה להפריש את 20 האחוזים ל"הגנה" בירושלים, ואולם בשעתה נתקבלה ללא הרהור. כנגד זה הייתה הדרישה השנייה נושא לדין-ודברים קשה שיסודו בחילוקי-דעות עקרוניים. נציגי הממשלה, שהכירו במעמדו המיוחד של האצ"ל בתקופת-מעבר זו של פירוק המחתרת ושילובה בצה"ל, סירבו להכיר בו כצד למשא-ומתן על ייעוד 80 האחוזים הנותרים מנשקו. דרישת האצ"ל לצייד את גדודיו המסתפחים לצבא כמוה כדרישה לחזק "צבא בתוך צבא" ואין הגיון אחר לכך אלא שימוש בצבא זה להשתלטות על המדינה. בישיבת מועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), מפלגתו של דוד בן-גוריון, מיום 18.6.48 (י"א סיוון תש"ח), יצא ראש- הממשלה ושר-הביטחון להתריע כנגד כוונת כינונו של "צבא בתוך צבא" כפי שהוא מוצאה אצל ראשי הפלמ"ח: "הוקם מנגנון מיוחד שקראו לו מטה ארצי, בלי ידיעת הצבא ובלי אישור, הממשלה," ויש כאן "השתלטות מונופוליסטית של אחת הסיעות על חלק מהצבא... לא ייתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר". היחס אל מחתרת ה"פורשים" היה חשדני ועוין פי כמה. בעיני יריביו ההיסטוריים מוחזק היה הארגון הצבאי הלאומי גם במערכותיו הקודמות - במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ובחזית האנטי-בריטית - כגוף שמערכותיו החיצוניות אינן אלא אמצעי למטרה מרכזית ועיקרית : השתלטות על הישוב העברי ואילו לפי תפיסת ראשי האצ"ל "תופעה טבעית וידוע הוא בכל צבא", כדברי מנחם בגין, "אפילו אם אחידותו היא נחלת-דורות, כי כל מפקד של יחידה גדולה דואג לציודה המושלם... על אחת כמה וכמה בתנאים המיוחדים, המיוחדים מאוד, שבהם הוקם צבאנו, שבהם הורכבו יחידותינו, שבהם עמדו בחורינו בחזיתות השונות" (המרד, עמ' 244-242). ואולם ניכר, שהחשוב מכל בעיני פיקוד האצ"ל היה לאפשר ללוחמי המחתרת, לאחר שנים רבות של אלמוניות, בדידות, קרבנות ומחסור-תמיד להצטרף אל צבא המדינה היהודית כשהם מצוידים במיטב הציוד, פרי מאמציהם והישגם הגדול של חבריהם מן הגולה. מפקד הארגון העלה, כעדותו, לפני ישראל גלילי, את הטיעון הבא : "לו האנייה הזאת היתה באה לפני שבועות מספר, כפי שהיא יכלה לבוא, אזי הנשק היה כולו בידינו. האם לא היית מסכים, שבחורינו יבואו לצבא על נשקם וציודם המלא? הן אתה בעצמך דרשת ממני, נוכח חומרת המצב, שכל מה שיש לנו בנשק ובציוד ניתן לבחורים המתגייסים לצבא. מה הוא איפוא ההבדל? הנשק איחר לבוא. אבל הן הבחורים נמצאים כבר בתוך הצבא או יהיו כולם בימים הקרובים בצבא. יגויסו איפוא לצבא על ציודם המלא, שרצינו בלאו-הכי לתת להם. מה רע בדבר, למה אי-אפשר להסכים לכך" (המרד, עמ' 244). |