| "אנו מושכים את ידינו מכל עזרה" |
גרסתו של גלילי, כפי שהסבירה כעבור זמן, הייתה שונה בחלקה: "י. גלילי הסביר כי לאחר הדיון עם ד. בן-גורית ול. אשכול בתוכן התשובה לבגין לא הודיע אמנם כי הממשלה מבטלת את הסכמתה לבואה של האנייה ואף לא דרש ממנו להימנע להביאה, אך לעומת זה עמד על התנאים שהוסכם עליהם, ובנוסף למשפט "יחיד שבגין מצטט אמר גם: "ועליכם תחול האחריות (או, אתם תשאו באחריות) על כל אשר יקרה" (ברנר, עמ' 115). ניכר שגם אם נאמרה תוספת זו אפשר שבטלפנו לא נשמע גלילי לבגין די החלטי וייתכן גם שהיה מאופק במקצת בגלל מועד קיומה של השיחה שנתקיימה לפני החלטת הממשלה; ...גלילי היה סבור שלאחר התשובות השליליות המפורשות שהשיב לדרישות האצ"ל יום קודם הייתה הודעתו הטלפונית הודעה שאינה משתמעת לשתי פנים" (שם, שם). גם אפשר שניתן למצוא הסבר להעדר איום או אזהרה של ממש בדברים שאמר דוד בן-גוריון בישיבת הממשלה שלמחרת היום: "לאיים אפשר רק אם מוכנים לפעול". מפקדי האצ"ל, גם אם לא הייתה להם סיבה להסיק מדברי גלילי שהממשלה חזרה בה מעמדתה לגבי דרישותיו - ברור היה להם שאין הם נדרשים אף אינם מתבקשים לוותר על פריקת הנשק. הודעתו של גלילי "הייתה", כזכור לשמואל כץ, "מהלומה קשה. לא קל היה לאצ"ל עכשיו לגייס את הציוד לפריקת הנשק ולהעברתו. כל כוח-האדם המצוי בעין, שעדיין לא היה בצבא ממש, וכל מקורות התובלה האפשריים הוזעקו" (יום האש, עמ' 403). משנתברר כי הפריקה תהיה עצמית נתמנה עמיחי פאגלין לאחראי על המבצע. הוא הגיע לכפר-ויתקין, בשעות אחר-הצהריים של ה-19 בחודש (י"ב סיוון), בראשה של יחידת-חלוץ בת 14 איש. בעת ובעונה אחת החלה התארגנות-בזק לגיוס הרכב וכוח-האדם לפריקה, ובכך הופעלו בעיקר פעילי הארגון בנתניה הסמוכה לכפר ויתקין, בפיקודו של אברהם אסף. הידיעה על בואה הצפוי של האנייה אל החוף עשתה מיד כנפיים בקרב מאות רבות מחברי הארגון במקומות שונים ועוררה רגשות שמחה כללית: "לכולם נדמה היה כי גולת-כותרת נאותה היא זו לפעלו של הארגון הצבאי הלאומי הנמוג והולך עתה במהירות אל תוך צללי ההיסטוריה. הכול הלכו לכפר-ויתקין. איש לא נשאר במפקדת הארגון בתל-אביב" (שם, שם). |