| התנגשויות בין הצדדים |
גדוד זה הוקף עוד בשעות לפני הצהריים של ה-21 בחודש (י"ד סיוון) על-ידי כוח אחר מחטיבת "גבעתי", למנוע בעד יציאת אנשיו והצטרפותם האפשרית אל חבריהם בחוף כפר-ויתקין. אף-על-פי כן הצליחו שתי פלוגות להתחמק מן המחנה, כשהן משאירות בו את נשקן. "נתתי פקודה", זכור לדוד גרוזברד, סגן מפקד הגדוד, "לפתוח את גדר התיל שמסביב למחנה במקום מרוחק שלא היה מוקף ועזבנו את המחנה עם שתי הפלוגות שלנו על מנת לפרוק את הנשק מהאניה". בשעה 19:00 הגיעו למחסום "תרזה" ליד ראשון-לציון המוחזק על-ידי מחלקה מחטיבת "קרייתי". בינתיים הצטרפו אליהם, מבסיסם בבאר-יעקב, אנשי גדוד האצ"ל העומד להסתפח לצה"ל. הם פרצו את המחסום, המשיכו בשיירה שמנתה כ-25 כלי-רכב, רובם משאיות, אך היו ביניהם גם משורינים וזחל"ם" (ברנר, עמ' 194). בדרכם נעצרו לפני מחסום נוסף מדרום לצומת בית-דגן, ותוך ניסיונם להזיז את המחסום התפתחו חילופי-יריות: "נהרג איש אצ"ל אחד ושניים נפצעו (מהם אחד מת אחר-כך מפצעיו), שלשתם מגדוד 57" (שם, עמ' 195). כן נפצעו שניים מחיילי החטיבה. במהלך ההתנגשות עלה בידי אנשי השיירה גם לעצור כמה מאנשי העמדות ולפרוק מעליהם את נשקם. השיירה המשיכה לנוע צפונה, ו-600 אנשיה הגיעו בשעה 20:00 לערך לתל-אביב ומשם עמדו לצאת לכפר-ויתקין, אבל זמן-מה לאחר מכן נודע כי האנייה כבר יצאה מן החוף ולפיכך נשארו ללון בעיר. בסביבת כפר-ויתקין נמשכו ההתנגשויות בין שני הצדדים במשך כל יום ה-21 ביוני (י"ד סיוון) וגם למחרתו. במקומות שונים הגיעו הדברים עד חילופי-יריות והיו גם אבדות בנפש: "במקרה אחד נהרגו שניים מאנשי האצ"ל כאשר הרימו ראש מן המחסום" (ברנר, עמ' 175). כנגד זה, "חוליית אנשי אצ"ל, מצוידת במכונת-יריה - שהובאה לכפר-ויתקין על מנת להגן על הפריקה - תפסה עמדה מעל החוף. בהתקרב אליהם זחל"ם של הצבא לא חיכו להתקפה אלא פתחו באש. איש צבא נהרג" (יום האש, עמ' 407). מטח-האש המרוכז ביותר, שעלול היה להיות גם הקטלני ביותר אבל נסתיים בלא הרוגים, היה ב-21 בחודש (י"ד סיוון), סמוך לשעה 20:00 בערב, לעבר מסדר שקיים האצ"ל ליד החוף בהשתתפות מפקד הארגון וכמה מחברי המפקדה. המסדר נקרא לאחר שהופסקה הפריקה והוחלט, לפי הצעתו של מרידור, לשלוח את "אלטלנה" ל"תל-אביב, לרחוב פרישמן שסומן במפת רב-החובל, כדי שנצא מן המצור ואוכל להתקשר במישרין עם הממשלה למען סיים את הפרשה התמוהה" (המרד, עמ' 248). עם פתיחת המסדר הומטרה לעברו, מן הגבעות הסמוכות, אש מסוגי-נשק שונים, בהם מרגמות, ו"משתתפי המסדר החלו נפוצים לכל עבר" (נקדימון, עמ' 230). פתאומיות האש ועוצמתה הגדולה הוסיפו חרדה על המבוכה: "לנגד עיניהם עברו התמונות המחרידות של הרדיפות, ה"סזון" והמעצרים, שהיו עדיין טריות בזיכרונם והניחו כי עתה ניתן האות לחיסולם הסופי"(שם, עמ' 231). ואולם לאחר שעה קלה, שבה הושבה אש אל מקורות הירי, הופסקה אש הצבא לפי הוראתו של ישראל גלילי שהיה בקרבת-מקום. |