חברי אצ"ל נוהרים אל החוף
ההוראות הסודיות לא חייבו את הגורמים הנוגעים בדבר גם בהיערכות סודית של הכוחות, ולפיכך ניכרה התכונה יפה, בעיקר באזורים הסמוכים לחוף.
במקביל החלו זורמים לכיוון החוף מאות חברי הארגון, רובם מן הגדודים שטרם גוייסו לצה"ל וחלקם גם משני הגדודים שכבר גוייסו. זרימה זו, כקודמתה, עת עגנה האניה בחוף כפר-ויתקין, הייתה ספונטנית בלא שיקדמו לה דיוני-מטה, תכנית והוראות מצד פיקוד מרכזי כלשהו: "...בקרב יחידות האצ"ל שהגיעו ניכרה מבוכה, הם היו פזורים בשטח, ללא מרכז ומבלי שהובחן אצלם פיקוד אחיד" (ברנר, עמ' 217).
מפקד הארגון וחבר-המפקדה אליהו לנקין היו על סיפון האנייה, ועיקר עיסוקם - תגובות מאולתרות על מצבים המשתנים בפרקי-זמן קצרים. בן-אליעזר, תבין וכץ היו בפריס; יעקב עמרמי - בבית-הסוהר במילנו. יעקב מרידור נעצר באותו יום, זמן קצר לאחר שחתם על ההסכם בחוף כפר-ויתקין. וכן נעצרו בקרבת כפר-ויתקין עמיצור ופאגלין שעה שהם עושים דרכם ברגל בכיוון דרום.
שלשתם, ועמם הלל קוק שנעצר אף הוא באותה סביבה, ישבו תחת משמר בקיבוץ "עין החורש". ואילו "מבין מפקדי האצ"ל הבכירים היו בתל-אביב באותו בוקר ככל הנראה ח. לנדאו, איתן לבני, דוד גרוזברד ויצחק סגל, ואולי גם פתחיה שמיר; לא ברור אם התקיימו ישיבות מטה ואם נקבע מפקד אחד שחלש על פעולות האצ"ל בגזרת החוף" (ברנר, עמ' 271).
בתל-אביב היה גם חבר-המפקדה דוד טהורי ("יצחק"), ששימש מזכיר המטה והיה מכנס את ישיבות המפקדה לפי הוראת מפקד הארגון. כל אותו יום היה במשכן המטה שבבית-החולים "פרייד", וכזכור לו "לא היו לא ביום שהגיעה 'אלטלנה' לחופי תל-אביב ולא ביום שהיתה בחוף כפר ויתקין שום ישיבה ושום התייעצות במפקדה". ואולם למרות כל אלה היתה נחישות-רצון לסיים את פריקת הנשק שהופסקה בחוף כפר-ויתקין. חלק מן הכוחות הנוהרים ממקומות שונים לכיוון החוף גילו גם נחישות-רצון גם תושיה להגיע אליו ולעודד אוהדים רבים מקרב אוכלוסי תל-אביב לסייע בידם להגיע אל יעדם למרות המשמרות מצד אנשי החי"ם: "אנשי החסימות היו שרויים במבוכה וכמה מהם הודיעו שלא ישתמשו בנשק נגד יהודים והדבר עודד את הקהל לפרוץ את המחסומים המאולתרים" (ברנר, עמ' 217).
גם כוחות חטיבת "קרייתי", שהוזעקו לתל-אביב כשלמפקדיהם פקודות ברורות, "לא ביצעו" כעדותו של יגאל ידין, "את המשימה שהוטלה עליהם, חלק מהכוחות סרב; חלק הסתלק; הנותרים היו חסרי-אונים" (נקדימון, עמ' 289). היו מקומות ושעות שבהם שררה אנדרלמוסיה גדולה: "במהומה של המוני אדם שהתרוצצו ברחובות לא היה אפשר לזהות לאיזה צד משתייך כל אחד ואחד" (ברנר, עמ' 226).

הדפסה | שלח לחבר
חזרה