| ההוראה המבצעית ליגאל ידין |
הממשלה בראשותו של בן-גוריון - בהחלטה הנחושה להכניע את האוניה, התקועה על גבי שרטון, ואת הנוסעים שנשארו בה לאחר הפלגתה מכפר-ויתקין. כדי להבטיח פריקה לא-מופרעת, "קבוצה של אנשים מזוינים", כותב מונרו פיין רב-החובל של "אלטלנה" ביומנו, "נשלחה לחוף בסירה כדי לתפוס עמדות מסביב לחוף" (יום האש, עמ' 408) והפעם מחשש לא מפני מפקחי האו"ם אלא מפני הפעלת-כוח מצד כוחות הצבא. ועכשיו בן-גוריון משגר ליגאל ידין הוראה מבצעית מפורטת: "עליך לעשות את כל הצעדים: ריכוז צבא, כוח-אש (תותחים, מכונות יריה), יורקי להבות וכא"פ וכל האמצעים האחרים שברשותנו למען הביא האוניה לידי כניעה בלא תנאי, כל הכוחות האלה יופעלו - אם תינתן הוראה מאת הממשלה". בישיבת הממשלה, שנתכנסה בתל-אביב בשעת הצהריים, היה ויכוח ער ונמתחה ביקורת חריפה מצד כמה שרים על דרך הטיפול בפרשה, ויצחק גרינבוים, שקבל על שלא נתקבל על-ידי ראש-הממשלה לשמוע מפיו את הצעותיו, אף שב והציען בישיבה. הצעותיו נדחו על-ידי הרוב. בסוף הדיון הוחלט ברוב של 6 נגד 4 לא להיכנס במשא-ומתן נוסף עם האצ"ל וברוב של 7 נגד 2 לתבוע את מסירת "אלטלנה" לרשות הממשלה. לאחר ההצבעה הבהיר בן-גוריון את פירושו שלו להחלטה: "דורשים מהם למסור את האוניה. אם לא יסכימו - פירוש ההחלטה, כפי שהבינותי, שיש להשתמש בכוח כמו בכפר-ויתקין, להתקיף אותם בכוח כזה שיהיו נאלצים להיכנע. הפירוש: לעשות הכול למען שאפשר יהיה לתפוס את האוניה בלי שפיכות דמים. אבל אם לא תהיה דרך אחרת - להשתמש בכוח." לביצוע ההחלטה באותו פירוש מתמנה עתה יגאל אלון מפקד הפלמ"ח - שמטהו במלון "ריץ", בתוך זירת ההתרחשויות - למפקד גזרת החוף. מאותה שעה עובר מרכז הכובד של הפעילות נגד "אלטלנה" מחטיבות החי"ם ו"קרייתי" ליחידות הפלמ"ח. עם עלות שחר ה-22 ביוני "הצבנו רמקול על הסיפון", כזכור לאליהו לנקין מפקד האוניה, "ופנינו אל החוף בקריאה לבל יתקיפונו מאחר שאין פנינו למלחמה" (לנקזן, עמ' 320). מצד שני זכור לדוד כהן, שעל פי הוראת י. גלילי הפנה ברמקול-של-יד קריאה, שחזר עליה שלוש פעמים, אל אנשי "אלטלנה" ובה הודעה ש"נציג הממשלה והצבא יעלה על האוניה, יסדיר את הורדת האנשים, את העזרה לנפגעים ואת פריקתה" (ברנר, עמ' 208). פיקוד האוניה, כפי שמסר מנחם בגין בנאום ששידר בערבו של אותו יום, התנה זאת בכך ש"קודם תביאו את חברינו מהמפקדה למען נוכל להיוועץ בהם, לשמוע אינפורמציה" (המשקיף; 23.6.48). התשובה הייתה שלילית. גם מונרו פיין, רב-החובל של האוניה, מעיד שבהאיר היום ראה מן החוף "מספר אנשים שהחלו להתקשר עם האוניה במגביר-קול בעברית", ולפי מה שתורגם לו "ביקשו נציגי הממשלה לעלות לאוניה ונתקלו בסירוב עד שיניחו לשני חברי המפקדה לעלות לאוניה לשם התייעצות. המשא-ומתן התפוצץ, כנראה, בנקודה זו ונשאר מצב של תיקו". "מצב של תיקו" זה נמשך עד 10 בבוקר. באותה שעה נשלחה מן האוניה סירה ראשונה ובה מטען של נשק לפרקו בחוף; "הסירה פירקה את נשקה על החוף בערימה וחזרה אלינו. מילאנו אותה שוב נשק ושוב שלחנוה לדרך" (לנקין, עמ' 320). הפעם ניתכה עליה אש כבדה משני כיוונים: ממטה הפלמ"ח שבמלון "ריץ" וממטה החי"ם שברחוב הירקון 91, תחילה על הסירה ואנשיה ואחר-כך גם על האוניה עצמה. הסירה הגיעה בקושי לחוף ואנשיה התחילו לפרוק שם את הנשק תוך כדי היריות. היו פצועים והרוגים. תוך כדי היריות ניסו אנשי הסירה להחזירה אל אניית-האם, אבל הדבר לא עלה בידם. באותו זמן "על האוניה", כרשום ביומנו של מונרו פיין, "ניתנה הפקודה לאנשים ביחידת-ההגנה לירות על אותם מחיילי הצבא שיכלו לראות בבירור כי יורים הם על האוניה". אף-על-פי כן "האוניה הוסיפה לספוג אש כבדה מן החוף משך כשעה וחצי. כמה מן המקלעים הכבדים שעל החוף היו משתמשים בתחמושת חודרת-שריון שפילחה ממש את ריקועי הפלדה של האוניה. עובדה זו החלה לגרום לנו אבדות מרובות". בין הפצועים קשה היה גם אברהם סטבסקי, והוא מת אחר-כך מפצעיו בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב; שמואל מרלין נפצע ברגלו. מצד החוף היו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד אנשי האצ"ל לחוש לעזרת חבריהם: "חברינו בתל-אביב, אשר לא היה לנו קשר אתם, החלו בינתיים לפרוץ את קווי הצבא כדי להגיע לאוניה, לחוף הים" (המרד, עמ' 249). ניכר שחלקם הצליחו להגיע אל חוף הים, אבל לא לאוניה. ובינתיים "כאשר גדל מספר פצועי האצ"ל בחוף ביקשו הפסקת-אש בהניפם דגל לבן ומבוקשם ניתן להם" (ברנר, עמ' 224). וכזכור ללנקין: "מפקד יחידת הפלמ"ח שהתבצרה בבתים וירתה התקשר אלינו באלחוט והודיע כי יפסיק את היריות אם נפסיק את פריקת הנשק. הסכמנו. היריות פסקו" (לנקין, עמ' 320). זה היה לערך בשעה 3 אחר-הצהריים, ו"אנשי 'ריץ'" העריכו שכאשר נכנסה הפסקת האש לתקפה... היו לאצ"ל 4 הרוגים ו-10 פצועים. לפלמ"ח היה פצוע אחד" (ברנר, עמ' 224). |