| התנגשויות בגזרת החוף |
מניעתה של התפוצצות זו הצילה "לא רק את נפשות האנשים הנמצאים על הסיפון אלא גם חלק גדול של בתי תל-אביב בסביבת החוף" (המרד, עמ' 250). במקביל הכריזו כוחות הביטחון שבחוץ על פינויו של אזור נרחב בחוף הים. פונה גם מטה הפלמ"ח שבמלון "ריץ" והועבר ל"מחנה יונה". ב"אלטלנה" עצמה הוחל, בד בבד עם פעולות הכיבוי, בחילוץ הפצועים והעברתם אל החוף בסירות, רובן "חסקות", שהחלו מגיעות אל האוניה בעוד היריות ניתכות מעל ראשיהם. החסקות היו שמורות במחסנים מתחת לטיילת שלחוף הים, ולפי עדותו של דוד גרוזברד "נתתי הוראה לפרוץ מחסנים אלה, להוציא את החסקות ולהשיטן לעבר האוניה. לרב-סמל יואל (קמחי) הוריתי לדאוג באופן אישי להורדתו של המפקד מנחם בגין מהאוניה". מנחם בגין, ש"ניצח אותה שעה אישית על הצלת הפצועים והורדתם מן האוניה" (לנקין, עמ' 323), סירב לרדת למרות הפצרותיהם של פקידיו והוא ירד לאחר חילוץ הפצוע האחרון. בשעה 17:28, לפי מה שנרשם ביומן מטה הפלמ"ח, נשמע מן האוניה קול התפוצצות. האש הגיעה אל הכדורים וגרמה לסדרת התפוצצויות נוספות, שכתוצאה מהן החלה האוניה עולה בלהבות. עם ההתפוצצות הראשונה קפצו שלושת האחרונים באוניה - לנקין, פיין וג'ו כהן - למים ולאחר שחיה של מחצית השעה, כעדותו של לנקין, "מישהו משה אותנו, העלנו במכונית והסיענו למטה האצ"ל. כוחותינו אפסו כליל. המחשבה חדלה לפעול. הלב התפלץ לזכר האסון האיום" (לנקין, עמ' 324). בסביבות החוף החריפה הרעשת האוניה את העימות שבין כוחות צה"ל והארגון. משראו אנשי האצ"ל את "אלטלנה" בוערת, את נוטשיה נתונים ליריות בתוך המים ואת הפצועים מועלים באלונקות אל החוף החלו מתקיפים עמדות ומטות שראום אחראים למה שנעשה בחבריהם. יעדי ההתקפה העיקריים היו מטה הפלמ"ח במלון "ריץ", קודם פינויו מטעמי בטחון, מטה החי"ם ועמדות של חטיבת "קרייתי" במקומות שלהם בתל-אביב. בסביבת מטה הפלמ"ח היה גם קרב-יריות ו"בניין מטה הפלמ"ח היה למעשה במצור" (ברנר, עמ' 234), עד שהגיעה ממחנה-צריפין פלוגת פלמ"ח וזו הצליחה להדוף משם את כוחות הארגון. בשעה 17:50 השתלטו אנשי האצ"ל על מטה החי"ם ופרקו את יושביו מנשקם. מנשקם פורקו עוד חיילים מחטיבת "קרייתי" בכמה מעמדותיהם שברחבי העיר. היו גם מקרי מסירת נשק מצד יחידות הארגון, כמצוין בדין-וחשבון של אהרון ורד ממטה הפלמ"ח: "חלק מהן נכנעו ומסרו את נשקן. כולם נהרו לחוף להוציא את הפצועים" (נקדימון, עמ' 305). ההתנגשויות בגזרת החוף נמשכו כשעה ו"כנראה שאחרוני אנשי האצ"ל הסתלקו מן הגזרה כשפונתה האוכלוסייה מחשש התפוצצות האוניה" (ברנר, עמ' 240). באותו ערב בשעה 8:30 נשא מנחם בגין נאום מאולתר לאומה מתחנת-השידור של הארגון ברחוב טשרניחובסקי שבתל-אביב. במשך שעתיים גולל את הפרשה לכל שלביה, האשים את יריביה ההיסטוריים של המחתרת בכוונות נקם "החל מן המזימה הראשונה שחרשו בסתר וכלה בפגז האחרון שירו לתוך אוניה בוערת ושטופת-דם" (המרד, עמ' 251); ובקול שבור, פעמים חנוק מדמעות, כינה את השמדת הנשק, אבדן האוניה ומותם של קרבנות ההתקפה. עם זאת יצא בקריאה תקיפה אל כל פקודיו לדרגותיהם "שלא לפתוח באש בשום מקום... לא תהיה מלחמת-אחים בעוד האויב בשער". |