| היום השני |
באותו יום נפלו חלל שמעון ליירוביץ ("סמל א' גד") ועמנואל ביטרן. "החבלנים הצליחו לפוצץ כמה עמדות, אבל מערכת העמדות המשולבות סיכלה ניסיון להתבסס בעמדה בודדת כבושה" (כיבוש יפו, עמ' 137). התייעצות מפקדים נוספת, שהתקיימה בבית הספר אליאנס, קבעה גם ביום השני לקרבות, שנמשכו עד שעות הערב, כי שום עמדה טקטית חשובה לא נכבשה ולמרות הדם הרב שנשפך לא נפרצה החזית. בחדק המפקדים הייתה אווירת דיכאון כללי, מחוזק על ידי תגובת הגינויים והשמחה-לאיד מצד מחני יריביו של הארגון הצבאי הלאומי, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות הבוקר ובגילויי דעת מיוחדים (עמ' 114). ואולם כנגד הכישלון בקרבות צוינה בקורת רוח יעילות ההפגזות הקשות מצד רגמי הארגון, שהזקיקו אלפים מתושבי יפו לתפוס מחסה. הכוחות המזוינים הוגבלו באפשרויות התזוזה שלהם ואפשרות השימוש באמצעי הקשר - ומחלקם אך נשללו אלה כליל: קווי חשמל וטלפון נותקו במקומות רבים: צינורות מים פוצצו והמים הציפו את הרחובות. הבלה, במידה שלא נודעה בעיר עד כה, אחזה את רוב התושבים - תחילתו של תוהו ובוהו שבו נפרצו דירות והחלה השתוללות ביזה. המנוסה מן העיר הייתה עתה מנוסת המונים גורפת והיא זורזה והתעצמה עם הודעת סוכנות הידיעות "יודנייטד פרס" מבירות על אניית הבורחים הראשונה שהגיעה לשם מיפו ועל מה שנמסר מפי בורחים, כי הארגון הצבאי הלאומי הוא הכוח המתקיף את העיר הערבית. הבהלה והמנוסה אחזו עתה גם בכוחות הלוחמים העושים ביפו, ואף כי הפגזת רגמי האצ"ל למרכז העיר הביאה לבריחה מבוהלת של ערביי הכפרים שבסביבה. |