| שוב: הרעשה והתקפה |
"ושוב רעמו המרגמות ולועיהן המחוממים פלטו עשרות ומאות פגזים. הקרב המכריע על יפו התלקח בלהבה גדולה. מנקודות המוצא שנכבשו ביומיים הקודמות ו"רופדו" בשקי חול זינקו יחידות הקרב. את הדרך בפניהם פילסו "התותחים החיים", החבלנים, בין שתי חומות אש - אש החיפוי מזה ואש האויב מזה - זחלו "המתפרצים", קירבו את חומרי הנפץ לעמדות האויב, הפעילום, "נסוגו", כדי להתקדם שוב. רעמי ההתפוצצויות החרישו אוזניים והשתיקו לעיתים את שאון היריות מכל סוגי הנשק. צעד אחר צעד, שעל אחר שעל, נדחק האויב מעמדותיו. עם פיצוץ העמדה, ובעוד הענן מתאבך מעליה, מסתערים הכובשים במהירות הבזק ועורכים לעיתים קרב פנים אל פנים עם האויב. משנכבשת העמדה, מתחילה מיד ההתחפרות מזה וההתקדמות מזה, והחבלנים שוב זוחלים על בטניהם ובידיהם במטענים של חומרי הנפץ. שתי חומות אש ובתוכן נושאי פצצות, העלולות על רגע לרסק את נושאיהן. פיצוץ, אבק, צעקות חרדה של האויב, נסיגה זינוק, התקדמות, כיבוש. הפעם אין גם בידי הבריטים והטנקים שלהם למנוע את ההתקדמות. הם מקבלים מנת עופרת עברית (כלומר בריטית, שהייתה לעברית) המאלצת אותם להחזיק את כוחותיהם במרחק מה מקו האש. הם אמנם מטילים על ה"קו" אלפי כדורים, אבל ה"קו" "מחזיק מעמד". הבחורים עוברים ב"זיגזג". הם מתנועעים כצללים בין הבתים החרבים. אמנם, יש פצועים, גם ה"פיפס" הנו עקוב מדם. אבל רובם עוברים "בחרבה", בין הבתים, בתוך הבתים, ומעל הבתים, והעמדה העיקרית, הארורה, זאת שחסמה לנו את הדרך הימה במשך שני ימים ושני לילות, נופת בידינו. "פיאט" היה לנו, כלי נשק אנטי-טנקי, שלקחנוהו במחנה 80. לא יאה לספר כמה פגזים היו לנו בשביל אותו פיאט: הרבה פחות מחצי תריסר. אבל אותו פיאט, שהיה לעברי, ואותם הפגזים המעטים, בריטיים שהיו לעבריים - אף הם מסייעים לבחורים בהתקדמות. בדרך הייתה עמדת אויב אחת, מבוצרת להפליא, קשה, קשה היה להגיע אליה לפוצצה, לכבשה, בסערת הקרב התנדב אחד הלוחמים, שידע להשתמש היטב בנשק אנטי-שריוני. הוא דרך את ה"פיאט", קלע, ומן העמדה ה"נוקשה" של האויב לא נותרה אלא חורבה עשנה. זה היה המקרה היחיד של "הרעשת" עמדה ממרחק מסוים. את כל מלאכת "ההרעשה" עשו החבלנים, שהמשיכו במלאכתם ללא לאות. אוזניהם כבר נחרשו מעוצם ההתפוצצויות. בגדיהם נקרעו וידיהם כבדו כעופרת, אך הם לא ימסרו לאחר את התפקיד. כנישאים על ידי כוחות טמירים, הלכו רחמים וחבריו מעמדה לעמדה, מפיצוץ לפיצוץ, ופילסו בפני חבריהם את נתיב הניצחון" (המרד, עמ' 455-456). |