| ההתקפה על מלחה |
ב-11 בחודש (ד' תמוז) יצא כוח של לח"י, בשיתוף פעולה עם יחידה מפלוגת-הנוער של ה"הגנה" ("יהונתן"), וכבש את חרבת-אל-חמאמה החולשת על עין-כרם במורד ההר שלימים קורא שמו "הר הרצל". למחרת היום כבשו את חרבת בית-מיזמיל (היום שכונת "קרית היובל") - משלט החולש על דרך מלחה-עין-כרם. אחרי כיבוש שני המשלטים החלה בריחת ערבים מעין-כרם, אבל עדיין היו הכפרים עין-כרם ומלחה מכשול קשה בדרך לטיהור דרום-מערבה של הבירה. מלחה נקבעה כיעד ראשון לכיבוש, אבל "שאלתיאל הודיע לרענן כי אין לו כוחות משלו לבצע את הפעולה וביקש פלוגה של אצ"ל" (אופיר, עמ' 175-174). הפלוגה הועמדה לרשות המבצע ואליה צורפו שתי מחלקות של פלוגת-הנוער "יהונתן". המפקדים הישירים של שני הכוחות ערכו תצפיות וסיורים ובסוף הוחלט על מועד ההתקפה: אור ליום ה-14 ביולי (ז' תמוז). "התפקיד שלנו," מעיד דוד בריסק, "היה לכבוש את הכפר ואת הגבעה שמובילה מן הכפר עד הגיא, לאורך מסילת-הברזל. התפקיד של 'יהונתן' היה לכבוש את בית-הספר ולהחזיק בחורשת-הזיתים ליד השביל לבית-צפפה." הכוח התוקף, שניתן לפיקודו של "קבצן", היה בסדר-גודל של פלוגה ובה 4 מחלקות: 3 מחלקות-קרב ואחת לשרותי-עזר - מטבח, אפסנאות ועזרה ראשונה - יחד: 100 לוחמי קו ראשון, 50 בשרותי העזר. כן הוקצתה למבצע כיתת-חבלנים לפעולות מיוחדות. מפקדן של שתי מחלקות "יהונתן" היה מיכאל גרוס, וה"הגנה" גם הציבה בשכונת בית-וגן יחידת-רגמים משלה והיא הופעלה בפיקודו של דוד בריסק. להתקפה קדמה הרעשת-מרגמות כבדה שנמשכה כ-3/4 שעה ובעת ובעונה אחת הפגיזו מרגמות האצ"ל שבקטמון את עמדות האויב - רובם מצרים ומיעוטם בלתי-סדירים - בדרום ובעיר העתיקה. בשעה 11.30 באה שעתו של הכוח התוקף לנוע ממוצבי בית-וגן: "שתי מחלקות 'יהונתן' בפיקוד גרוס התפרסו, באיגוף מזרחי, לעבר בנין בית-הספר. שתי מחלקות בפיקוד 'גיורא' התקדמו בקו ישר אל מרכז הכפר" (שם, עמ' 175). הערבים גילו התנגדות ובמהלכה נפצע ונהרג יהודה סלונימסקי מיחידתו של "גיורא" ונפצע "גדעון" (דב בזסמירטני), מפקד מחלקה במבצע, אבל ההתנגדות נשברה בכוח ריכוך המרגמות ומחץ ההסתערות היהודית. בידי התוקפים נפלו שבויים וגם שלל רב, שהועבר מיד לבסיסי הארגון. שמואל סוקולוב ("נחום") נתמנה מושל צבאי של מלחה. "גונדת הלטרונים" ("ה-30") בפיקודם של אריה אשל ("יריב") וסגנו שבתי זכריה ("גלילי") תפסה משלטים בדרום הכפר; מחלקה אחת בפיקודו של שאול דומניץ ("שמשון") - במרכזו. אחרי כיבוש הכפר יצא כוח של עשרה לוחמים, בפיקודו של "גלילי", לתפוס משלט במרחק של 200 מטרים ממלחה. המשלט נתפס והוחזק על-ידי הכוח בצרוף תגבורת של 25 איש שהגיעה מן הבסיס. "השטח בין המשלט וכפר מלחה," מעיד אפרים לוי ("בנימין"), מן המפקדים ב"גונדת הלטרונים", "היה שטח מת ואי אפשר היה לעבור בו כי האויב עמד מצד ימין והמטיר אש... היו מספר פצועים מאנשי המשלט שנפצעו בשעת השיבה." התקפת-נגד; כיבוש הכפר למחרת היום באה התקפת-נגד. היא החלה בהרעשת מרכז הכפר ובית-הספר: "הפגזות הערבים היו חזקות מאד וקשה היה להימצא בחוץ" (א. אשל). אחר-כך החלה הסתערות על "גונדת הלטרונים" שלא הספיקה להתחפר. מספר ש. גולדהור, מאנשי הגונדה, על אותו "יום הסתערותו של האויב. השעה שעת הבוקר. ההפגזה בלתי-רגילה. למרות מבול הפגזים אף אחד לא נע מעמדתו. משהו שאינו כשורה מנבאת ההפגזה בבוקר. ואמנם היתה בשעה השלישית אחר-הצהריים הסתערות קשה מצד האויב. ובכן החלה הפרשה... אש, קולות נפץ נשמעים בלי הרף, התפוצצויות; פגזי האויב אינם נפסקים אף לרגע אחד, כדורים שורקים מכל הכיוונים. אש רובים ומקלעים - מצדנו, אש תותחים כבדים - מצדם. מתוך שאון קולות הנפץ האוזן קולטת. "חברה, דני נפצע! אלונקה! צדוק, מה קרה לך? צדוק!" ומעל לכל יללת הפצועים נשמעת עד לב השמים. בפינה אי-שם, ליד המערה האפלה, שוכב גלילי הפצוע בדמו. לידו החובש ממלא את תפקידו הקדוש בנאמנות. שפתיו של המפקד הפצוע ממלמלות ובקושי מוצאות מבטא: 'הלאה חברה! זרקו רימונים! המשיכו!' בפעם הראשונה ראיתי את פניו כשאינם מביעים את הבעת חיוכו המתמיד, ומעולם לא יכולתי לחשוב אף לרגע אחד כי לא אראהו עוד. דל העט מלהביע את רגשי הלב על אותו מפקד אהוב ויקר, על גלילי שהלך ואיננו. קולו של דני נשמע מן האגף השני. לידו שוכבים שאר הפצועים. מי בלי רגל ומי מחוסר זרוע, מי בדמו ומי מחוסר הכרה, מי נוטה למות ומי מחוסר תקווה לחיים - - - האש נפסקה לפתע. מכונות-היריה שלנו פסקו מלפעול ברגע מכריע זה. המנגנון שלהם כוסה בחול מההתפוצצויות האדירות. מספר הפצועים וההרוגים גדל על מספר הבלתי נפגעים. פקודה ניתנת לסגת מהעמדה. חייל אחד נראה ממשיך בתפקידו. הרי זה החובש מ'אלטלנה'. הוא ממשיך לטפל בפצועים למרות הכל. אינו יכול לסבול שדם חבריו נשפך. הוא החליט לשים מחסום לזרם הדם של הפצועים. ברם, הוא לא הספיק. האויב הרצחני הקדימו... (חרות, 8.7.49). האבדות היו כבדות: 17 הרוגים, ביניהם פצועים שנדקרו למוות על ידי האויב. פצועים אלה הועברו לאחר שנפגעו למערה סמוכה, להגן עליהם מפני הפגזים. כשכבשו הערבים את המערה נכנסו לתוכה וערכו בה טבח. אחד הפצועים, מאיר עודני ("גנדי"), שנדקר גם הוא, אך שכב ללא תנועה והתחזה כמת, יצא מן המערה עם רדת הלילה והגיע בזחילה אל חבריו לנשק, סיפר להם על סופם המר של הפצועים. למרות ההתקפה העזה באש בלתי פוסקת והחללים הרבים נהדפה התקפת-הנגד בעזרתה של תגבורת שהגיעה מבסיס האצ"ל בקטמון שעות אחדות לאחר תחילתה: "היתה זו מחלקה רעננה שבראשה עמד צבי קניג ("ישי"), שהיה מפקד אחת משלוש הפלוגות בגדוד בקטמון" (א. אשל). מלחה שוב היתה בידי היהודים, וכך הושלמה המשימה הכללית לטיהור דרום-מערב העיר: "מלחה נכבשה, והחזית המצרית דרומה לירושלים, המסוכנת ביותר לעיר, נשברה" (לוח הארץ תש"ט, עמ' 46). עין-כרם ומשלט מיס קרי נעזבו, כן נמלטו שארית תושביו של הכפר בית-צפפה. מחלקה של ה"הגנה", מורכבת ממפקדי גדנ"ע ושתי מחלקות של חי"ם, תפסה את משלט מיס קרי בליל 17/18 ביולי (י' י"א תמוז) ואת עין-כרם למחרת היום ו"כאשר ההגנה כבשה את עין-כרם ואת מיס קרי כבר לא היתה צריכה להילחם מפני שכיבוש מלחה חיסל את ההתנגדות הערבית בעין-כרם" (א. אשל). |