| אברהם |
אני יושב סוף סוף לכתוב לך מכתב. נלחם כבר חודשיים באי שקט הפנימי בכל הקשור בך. משהו לא פתור אבל פתור. משהו לא מובן שאני לאט לאט מתחיל להבין. משהו מכעיס אך מצד שני מרגיע.
משהו שמעורר בי זעם אבל גם נותן לי כוח. קשה לי לכלוא את תחושותיי במילים, ועוד יותר מכך קשה לי לכתוב מילים אלו על הנייר. החיים מזמנים אותנו לפעמים לעבור במקומות שלא הכרנו, להתמודד עם קשיים שלא צפינו, להכיר דברים שלא ידענו שקיימים, מדהימים ככל שיהיו. אך מול כל הדמיונות הפרועים ביותר לא ציפיתי למצוא עצמי במקום בו הייתי במוצאי חג הפסח. אותו לילה הזוי, מדהים, סוריאליסטי, מכעיס, מקומם, מעציב, מרגש וקשה.
השמועה על הפיגוע באלון מורה והנה אני כבר על הסוואנה בדרך אליך. לביתך. מתקשר אליך ומברר אולי כבר הגעת לשם ואני כבר מדמיין אותך, לוקח פיקוד על האירוע, מנהל את כולם, מקבל את היחידה שמגיעה לשטח, נותן עדכון מודיעין, מציע רעיונות, ואולי כבר פתרת הכל בעצמך? אבל המציאות שונה מכל דמיון אברהם, כי כשהגעתי, אמנם כבר ידעתי, ולא ממש משנה איך, ואמנם לא רציתי להאמין או לא ממש יכולתי, עד שראיתי אותך שוכב שם בצד הכביש, והתעקשתי לראות את פניך, כדי להאמין, שוכב באותה נקודה בה ימים אחר כך, בשבעה, מצאתי תמונה שלך עומד שם ליד הוריך, באותו בוקר קסום בו הגענו לביקור אצל משפחתך, לאחר לילה של טיפוס להר כביר.
אבל עכשיו הכל כל כך שונה מאז, ואתה במקום אחר. אברהם, המפקד שלי, הבלתי מנוצח, העיקש, הלוחם, חסר הפשרות, שוכב שם על המדרכה, חסר אונים, לבד. ללא אותה רוח חיים ואותו חיוך שכל כך מאפיינים אותך. התמונות מרצדות במוחי ואני ממאן להאמין. ואני עוד נדרש לפקד על הצוות שלי, ונכנס לבית שלך עם נשק דרוך וכדור בקנה, אברהם, אותו מבנה שלך היה בית ולי הוא עכשיו שדה הקרב, ומחפש אם אותו מחבל שסיים את חייך, את חיי מפקדי, עוד בחיים.
ואני סורק את חדרי ביתך, והכי קשה היה להיכנס לחדר שישר ידעתי שהוא חדרך. עם חולצת הפסים המוכרת על המיטה, שקית התפילין הנצחית, והבגדים והצעצועים של דריה.
ושוב אני נזכר ואומר לעצמי תתעשת ותחפש מסביב אם יש פה עוד מישהו. ולאחר מכן אני יורד במדרגות לסלון, וישר יודע ששלולית הדם בתחתית הגרם היא שלך! ואני ממשיך. וכשיצאתי מהבית, לאחר שהאירוע נגמר, כולי נפעם ולא מוצא הסברים למציאות שנקלעתי אליה. הלכתי ישר לנעמה. היה חשוב לי לראות אותה. להבין איפה היא בכל הטירוף הזה. והגעתי לבית ודפקתי בדלת. והיה שקט עד שנכנסתי. ואז נעמה. ואביגדור שפתאום פשוט דומה לך עד שזה הבהיל .
ומאז תחושת אשמה, וכעס על עצמי, ועל המצב, ומין חוסר אונים, וזעם ומשהו שלא פתור ולא הגיע לקיצו. התמונות רודפות אותי מאז ולפעמים איני משתחרר מהן. מחשבות עליך ועלינו, הצוות. היו לנו קשיים רבים בדרך. הרבה כעסים לצד הערכה. הרבה הבנה לצד אי הבנה.
לצערי הרב, עכשיו, אני מבין יותר, שוב מאוחר מדי, אבל כמפקד לצוות בעצמי, אני מבין כמה זה מורכב ופרדוכסלי להיות מפקד צוות ביחידה. מין תפקיד כפוי טובה שאי הפתרון שלו טמון עמוק בהווייתו. הראייה השונה לא תמיד מובנת. הדאגה שלא תמיד נראית לעין. האהבה שלא תמיד מקבלת מקום, ההערכה שלא תמיד מובעת והגאווה בכל חייל וחייל שלך על מה שהוא.
יש אירועים בחיים שמשנים לך את ההסתכלות ואותו ערב שינה לי 4 שנים. זה תהליך והוא נמשך, אבל הכל משום מה ברור לי יותר מצד אחד אך פחות ברור מצד שני. ועכשיו אני רק לומד עליך יותר ובאמת אברהם אני מרגיש שאני מכיר אותך יותר. מכיר עוד צדדים בך, עוד מחשבות שחשבת, אני שומע איך ראית אותנו, איך התלבטת במעלה הדרך, איך אהבת, הערכת, דאגת.
ואני רק לומד להעריך אותך יותר על כך שלא משנה אם נסכים על התוכן של הדרך, נשארו כל כך מעט אנשים שעדיין מאמינים במשהו במציאות בה אנו חיים, ועוד פחות מכך אנשים שחיים בשביל אותו משהו שהם מאמינים בו. ואפילו לא ידענו עד כמה חזקה ושורשית אמונתך. ונעמה, על העוצמה שבה והכאב, והיכולת לסלוח והרצון להבין, מקלה עלי, ואולי גם על אחרים בניסיון לפתור את הקשר הזה איתך, הלא ממוצה, הלא פתור שעדיין לא הסתיים. אני לפעמים מצטער כשאני נאלץ להביע דברים במילים, כי מילים הן כלי כל כך מוגבל להביע את הרגשות שעולים מולך, מול הקשר הזה, שעובר בשנותינו ביחד, ממשיך דרך אותו לילה, וממשיך אחר כך בהיכרות איתך, ועם משפחתך, ועם היעדר היכולת לפנות ולדבר איתך.
כל מה שאופף אותך יישאר לנצח כל כך חזק בעיני, וכל כך נכון, וגאה, ואהוב ומוערך, ועם הכאב והאובדן לא רק נעמה והמשפחה מתמודדים אלא גם אנחנו, הצוות ואני. ואולי בכל זאת קיבלתי איזושהי הזדמנות להיפרד. ומצאתי איזשהו שיר שמרגיש לי כמו התחושה של משהו שלא ימוצה לעולם , ולא ייפתר .
מנגד / רחל
קשוב הלב. האזן קשבת:
הבא? היבוא?
בכל צפיה
יש עצב נבו.
זה מול זה – החופים השנים
של נחל אחד.
צור הגזרה:
רחוקים לעד.
פרש כפים. ראה מנגד.
שמה – אין בא.
איש ונבו לו
על ארץ רבה.
משהו שמעורר בי זעם אבל גם נותן לי כוח. קשה לי לכלוא את תחושותיי במילים, ועוד יותר מכך קשה לי לכתוב מילים אלו על הנייר. החיים מזמנים אותנו לפעמים לעבור במקומות שלא הכרנו, להתמודד עם קשיים שלא צפינו, להכיר דברים שלא ידענו שקיימים, מדהימים ככל שיהיו. אך מול כל הדמיונות הפרועים ביותר לא ציפיתי למצוא עצמי במקום בו הייתי במוצאי חג הפסח. אותו לילה הזוי, מדהים, סוריאליסטי, מכעיס, מקומם, מעציב, מרגש וקשה.
השמועה על הפיגוע באלון מורה והנה אני כבר על הסוואנה בדרך אליך. לביתך. מתקשר אליך ומברר אולי כבר הגעת לשם ואני כבר מדמיין אותך, לוקח פיקוד על האירוע, מנהל את כולם, מקבל את היחידה שמגיעה לשטח, נותן עדכון מודיעין, מציע רעיונות, ואולי כבר פתרת הכל בעצמך? אבל המציאות שונה מכל דמיון אברהם, כי כשהגעתי, אמנם כבר ידעתי, ולא ממש משנה איך, ואמנם לא רציתי להאמין או לא ממש יכולתי, עד שראיתי אותך שוכב שם בצד הכביש, והתעקשתי לראות את פניך, כדי להאמין, שוכב באותה נקודה בה ימים אחר כך, בשבעה, מצאתי תמונה שלך עומד שם ליד הוריך, באותו בוקר קסום בו הגענו לביקור אצל משפחתך, לאחר לילה של טיפוס להר כביר.
אבל עכשיו הכל כל כך שונה מאז, ואתה במקום אחר. אברהם, המפקד שלי, הבלתי מנוצח, העיקש, הלוחם, חסר הפשרות, שוכב שם על המדרכה, חסר אונים, לבד. ללא אותה רוח חיים ואותו חיוך שכל כך מאפיינים אותך. התמונות מרצדות במוחי ואני ממאן להאמין. ואני עוד נדרש לפקד על הצוות שלי, ונכנס לבית שלך עם נשק דרוך וכדור בקנה, אברהם, אותו מבנה שלך היה בית ולי הוא עכשיו שדה הקרב, ומחפש אם אותו מחבל שסיים את חייך, את חיי מפקדי, עוד בחיים.
ואני סורק את חדרי ביתך, והכי קשה היה להיכנס לחדר שישר ידעתי שהוא חדרך. עם חולצת הפסים המוכרת על המיטה, שקית התפילין הנצחית, והבגדים והצעצועים של דריה.
ושוב אני נזכר ואומר לעצמי תתעשת ותחפש מסביב אם יש פה עוד מישהו. ולאחר מכן אני יורד במדרגות לסלון, וישר יודע ששלולית הדם בתחתית הגרם היא שלך! ואני ממשיך. וכשיצאתי מהבית, לאחר שהאירוע נגמר, כולי נפעם ולא מוצא הסברים למציאות שנקלעתי אליה. הלכתי ישר לנעמה. היה חשוב לי לראות אותה. להבין איפה היא בכל הטירוף הזה. והגעתי לבית ודפקתי בדלת. והיה שקט עד שנכנסתי. ואז נעמה. ואביגדור שפתאום פשוט דומה לך עד שזה הבהיל .
ומאז תחושת אשמה, וכעס על עצמי, ועל המצב, ומין חוסר אונים, וזעם ומשהו שלא פתור ולא הגיע לקיצו. התמונות רודפות אותי מאז ולפעמים איני משתחרר מהן. מחשבות עליך ועלינו, הצוות. היו לנו קשיים רבים בדרך. הרבה כעסים לצד הערכה. הרבה הבנה לצד אי הבנה.
לצערי הרב, עכשיו, אני מבין יותר, שוב מאוחר מדי, אבל כמפקד לצוות בעצמי, אני מבין כמה זה מורכב ופרדוכסלי להיות מפקד צוות ביחידה. מין תפקיד כפוי טובה שאי הפתרון שלו טמון עמוק בהווייתו. הראייה השונה לא תמיד מובנת. הדאגה שלא תמיד נראית לעין. האהבה שלא תמיד מקבלת מקום, ההערכה שלא תמיד מובעת והגאווה בכל חייל וחייל שלך על מה שהוא.
יש אירועים בחיים שמשנים לך את ההסתכלות ואותו ערב שינה לי 4 שנים. זה תהליך והוא נמשך, אבל הכל משום מה ברור לי יותר מצד אחד אך פחות ברור מצד שני. ועכשיו אני רק לומד עליך יותר ובאמת אברהם אני מרגיש שאני מכיר אותך יותר. מכיר עוד צדדים בך, עוד מחשבות שחשבת, אני שומע איך ראית אותנו, איך התלבטת במעלה הדרך, איך אהבת, הערכת, דאגת.
ואני רק לומד להעריך אותך יותר על כך שלא משנה אם נסכים על התוכן של הדרך, נשארו כל כך מעט אנשים שעדיין מאמינים במשהו במציאות בה אנו חיים, ועוד פחות מכך אנשים שחיים בשביל אותו משהו שהם מאמינים בו. ואפילו לא ידענו עד כמה חזקה ושורשית אמונתך. ונעמה, על העוצמה שבה והכאב, והיכולת לסלוח והרצון להבין, מקלה עלי, ואולי גם על אחרים בניסיון לפתור את הקשר הזה איתך, הלא ממוצה, הלא פתור שעדיין לא הסתיים. אני לפעמים מצטער כשאני נאלץ להביע דברים במילים, כי מילים הן כלי כל כך מוגבל להביע את הרגשות שעולים מולך, מול הקשר הזה, שעובר בשנותינו ביחד, ממשיך דרך אותו לילה, וממשיך אחר כך בהיכרות איתך, ועם משפחתך, ועם היעדר היכולת לפנות ולדבר איתך.
כל מה שאופף אותך יישאר לנצח כל כך חזק בעיני, וכל כך נכון, וגאה, ואהוב ומוערך, ועם הכאב והאובדן לא רק נעמה והמשפחה מתמודדים אלא גם אנחנו, הצוות ואני. ואולי בכל זאת קיבלתי איזושהי הזדמנות להיפרד. ומצאתי איזשהו שיר שמרגיש לי כמו התחושה של משהו שלא ימוצה לעולם , ולא ייפתר .
מנגד / רחל
קשוב הלב. האזן קשבת:
הבא? היבוא?
בכל צפיה
יש עצב נבו.
זה מול זה – החופים השנים
של נחל אחד.
צור הגזרה:
רחוקים לעד.
פרש כפים. ראה מנגד.
שמה – אין בא.
איש ונבו לו
על ארץ רבה.
באהבה
יונתן |
| עמית | עידן | יפתח | יונתן | דורון | בנג'י |