את אברהם הכרתי לראשונה בגיבוש בוינגייט. היינו קבוצה גדולה של תלמידי י"ב, ממקומות שונים בארץ וזרים לחלוטין זה לזה. בחלוקה לצוותים המצומצמים מצאתי את עצמי עם בחור גבוה וחסון, חובש כיפה, וזר לי כמו כל האחרים, אך לא לאורך זמן. עם תחילת המשימות, אברהם התבלט בכל המקצים השונים. בכל משימה הוא הגיע ראשון, ובכל פעם חזר אחורנית לעזור לשאר המתמודדים בצוות. התנהגות זו חזרה על עצמה לאורך כל המסלול. ידו של אברהם תמיד הייתה מושטת לעזרה בכל משימה, בכל עת ובכל שעה.

אברהם כבחור דתי בצוות שרובו ככולו חילוני מעולם לא אפשר לנו לחוש שהוא שונה מאתנו. בבחירת מסעדות, בילויים, תמיד אמר "אין בעיות אני מסתדר". הוא היה חלק טבעי בכל היציאות ובכל הפעילויות. עם זאת, הוא מעולם לא ויתר לעצמו. אם היינו ישנים שעתיים הוא היה קם שעה קודם לתפילה. בשבתות, כשהיינו נשארים ביחידה, הוא היה הולך ברגל כברת דרך ארוכה לישוב הקרוב על מנת להשתתף במניין בבית הכנסת.

בהיבט הצבאי אברהם התגלה כנווט מעולה. הוא תמיד הוביל ותמיד הגיע ראשון. כל מי שיצא לניווט עם אברהם ידע שיש על מי לסמוך, ושלעולם לא נתברבר. לקראת היציאה לקורס קצינים וקבלת צוות צעיר אברהם התלבט ארוכות, הטרידה אותו השאלה כיצד ישלב בין התביעות ביחידה, בין הפיקוד ואורח החיים הדתי. בשבוע המסכם לצוות הצעיר הייתי עם אברהם וסייעתי לו. ראיתי איך אברהם לא מוותר, מקפיד, דורש ודואג לחיילים שלו. לקראת הסיום היה כולו נרגש ומלא תחושת סיפוק שהצליח לשלב בין עולמו הרוחני והערכי לעולמו הצבאי מקצועי, ולהביא את הצוות שלו לקו הסיום וההסמכה.

לקראת השחרור של הצוות הגיע אלי אברהם להתעניין בהמשך לימודים אקדמאים. הוא התלבט באיזה מוסד אקדמי לבחור, כבר אז עלתה המחויבות הגדולה שלו להתיישבות ביהודה ושומרון. אני זוכר את דבריו "אני לא יכול להרשות לעצמי שלא ללמוד במכללה האקדמית באריאל כי זה הבית". המחויבות, הנתינה והעזרה עד בלי סוף לחברים לצוות, למשפחה, ליחידה ולמדינה היו מהמאפיינים הבולטים ביותר בהתנהגותו.

כשאני נזכר באברהם הצעיר בכיתה י"ב מושיט יד לעזרה לכולנו הנתונים במאמצים פיזיים ונפשיים, ולאורך דרך ארוכה וקשה של שרות אברהם ממשיך באותו קו. בצניעות, מלווה בחיוך גדול ולב חם. עד לאותו רגע, שקם להגן על בני ביתו, אין לי ספק, זהו אותו אברהם בעל האישיות המיוחדת, ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה....

יהא זכרו ברוך.

עמית