ברצוני לומר מספר מילים על מי שהיה חייל בצוותי, פקודי, אבל יותר מכל חברי- אברם גביש. לראשונה התוודעתי אל אברם כאשר הייתי מפק"צ צעיר העתיד לפגוש את צוותו. עוד בטרם ראיתי את החיילים פנים מול פנים, הגיעו לידיי מספר תמונות ועליהם שמות. עברתי על התמונות בניסיון לזכור השמות תוך שיוכם לפרצופים של החיילים המיועדים.
אחת התמונות הייתה של בחור רזה אך מוצק, חייכן ורציני, ואולי כל זה לא היה חשוב או מהותי למעט עוד פרט קטן – שהוא היה דתי. לא שהדבר חריג או מיוחד, אך יש לו מספר משמעויות בצד - בצוות בו היו שלושה דתיים הקרויים אברהם יצחק ויעקוב עשוי המפק"צ להרגיש קצת טרוד, אולי בגלל שלא נעים להעביד בשבת, וצריך להתחשב בזמני התפילה וגם על שאר הצוות נופלת מעמסה – שוטפים שתי ערכות כלים ומחטאים בכל פעם שחוטאים.
לימים אותו בחור גבוה ולבן – אותו כיננו אברם, היה דתי יחיד בצוות; לא רק בגלל ששאר הדתיים עזבו, חזרו בשאלה, או יצאו לקצונה – אלא שאברם הוא היחיד שדבק בדת, לא ויתר, ואת שני העולמות חיבר. תמיד היה מוצא זמן להתפלל ואף פעם לא התעצל – לא במסדרים בלילות לבנים, וגם לא בשבועות של ניווטים מייגעים. אתם אולי לא מבינים – אבל כוחו היה גם למול צוותו: בכל ארוחה, מייד כשהיה מתחיל לומר את בירכת המזון היו "החברים הטובים" מתחילים לשאול אותו "מה השעה" ואף למלא את פיהם בדברי זימה. אותה סיטואציה נלוזה חזרה גם כאשר היה אברם מתפלל בחדרים בפלגת האימונים, או אז היה נצמד אליו מישהו מאחור ולוחש באוזנו דברים שאינם קשורים כלל למזמור.
אברם היה אז מחייך ותוך כדי כך ממשיך ומתפלל. את כל זאת אני מציין כדי להזכיר לכולם כמה קשה לחיות בקבוצה שבמספר מובנים היא קצת שונה ממך, וקיים לחץ תמידי לשנותך. אחד הדברים עליהם אני מעריך את אברם יותר מכל הוא שאברם למד והכיר את שני העולמות – החילוני והדתי. אברם ידע לשקלל את היתרונות והחסרונות של כל אחד מן השניים ובחר לאחר שראה את התמונה בכללותה. אני היום יודע שהדרך בה בחר היא שהתאימה לו לאור הערכים שעליהם גדל וחונך. לקראת סיום המסלול נדרשתי להוציא את אחד החברים בצוות לקורס קצינים למען יהיה מפק"צ בצוות הבא שמתגייס.
אומר אני "נדרשתי" היות ובעצם היה בכך אילוץ. משתף אני אתכם בהרגשתי דאז. לאחר שהשקעתי מאמצים מרובים, חינכתי ועיצבתי בעמל רב, צוות שיהיה ליחידה אחת, גוף מאוחד ומגובש, דווקא אז, לאחר שנסתיימה לה תקופת הכשרה כה ארוכה, נדרש אני לפרק מן הגוף את אחד האברים. יגידו "יד", יגידו "רגל", במקרה של אברם היה זה להוציא את הלב. אברם היה מאבני היסוד של הצוות. לא סתם אבן בניין כי אם אחד הנדבכים המרכזיים, הן פיזית והן רוחנית.
אולי כדי קצת לרדת לפרטים ולא לדבר גבוהה גבוהה, אומר מדוע ולמה אברם היה מרכז הצוות: ראשית, היה חייל מצטיין ממנו אפשר לקבל השראה או לקחת דוגמא: היה חזק כשור, וכמובן נשא פק"ל של מאג (ומינימי לימים), במטווחי הפח"ע ירה באקדח ביד אחת כאילו הייתה שתיים. המקבץ היה מרשים וגם בתרגילי ההפתעה הדהים. בניווטי הבדד היה הולך את המרחק המינימלי בלי מטר אחד מיותר, בצעדים ארוכים ונחושים ללא כל פספוסים. תמיד נשא את האלונקה, והשתתף בכל תחרויות היחידה, כושר גופני מהשמיים, ועדיין דואג להתאמן, מהיחידים שאני מכיר אשר באמת נהנים לרוץ – והכוונה להנאה תוך כדי הריצה להבדיל מהסיפוק שאחרי. אלו רק מספר תכונות שאת אברם מתארות, אך כולן ללא יוצא מן הכלל הן תכונות פיזיות, אומנם חשובות אך בסה"כ משניות, כי כוחו הגדול באמת ניכר דווקא בתחום האמוציונאלי, החברי.
אלו הן תכונות ויכולות אשר לא ניתנות לכימות אלא בהערכה של החברים והסובבים. כל מיני הרגשות ותחושות שלרוב נמצאות ברמה סמויה ולא עולות על הבמה. ואם בכל זאת אתאמץ לשתף גם כאן, אז אומר שאברם היה אהוב על כולם.
גם בצוות קטן ומגובש ככל שיהיה, יש תמיד אינטריגות פנימיות, יחסי חברויות ברמה שונה ואברם עמד כאילו מן הצד אבל בעצם במרכז, אהוב ואהוד על כולם מגשר ומפשר – מאחד ומגבש. אין החברים בצוות דומים האחד לשני. לכל אחד אופי משלו, וכל אחד מוצא את תפקידו, וכוונתי להיבט החברתי, ולא זה המבצעי. אברם, לצד (יש מי שיגיד "למרות"), היותו חייל איכותי ומקצועי ממדרגה ראשונה היה גם אח ורע מבחינה חברתית.
הוא תמיד התנדב ועזר, תרם ונתן, ולפחות הדרך שלי להעריך דברים אלו היא לאמר, שרמת הנתינה היא ביחס ישר למוכנות של האדם לוותר על הדברים החשובים לו; אברם תרם מעצמו, עזר לאחרים, תמיד נתן ידו לצוות ועל כן היה הליבה. ואם אחזור לתחילת דברי, היה לי קשה מאוד לפעול לפי ההגיון שאמר כי: "לצוות העתידי שאמור להתגייס מגיע המפק"צ הטוב ביותר" – והרי זהו אברם; בעוד רחש ליבי מכוון ושואל כיצד אוכל לוותר על הליבה, ולפרק את הצוות שלנו? בסופו של דבר החלטתי בדרך ההיגיון ולא עפ"י הלב – שרצה שאברם יישאר איתנו. אולי מן הראוי שאציין כי גם אברם, לאחר שהוצעה לו משרת המפק"צ היוקרתית חשב והתלבט. חשב פעם ואף פעמיים בטרם נאות להדריך ולחנך צוות משלו, כאשר מה שעומד לנגד עיניו חוץ מטיב הקשר עם נעמה, הוא חבריו לצוות מהם עליו להיפרד בחיי היום יום.
אברם עשה את הבחירה הנכונה אף שלא הייתה זו קלה. ואולי עוד מספר מילים על טיב הקשר ביני לבינו בתקופה בה בנה את צוותו כולל תקופת הלימודים שלו. לא עוד יחסים של מפקד ופקוד שבכל מקרה השתנו ונטו לכיוון יותר חברי, כי אם רעות אמיתית והערכה הדדית. אברם אהב לשמוע ולהתייעץ ולא תמיד היו לי תשובות לתת. הרבה פעמים כשהעלה סוגייה לא הייתה נוסחה מתמטית לפתרונה.
ביחד הגענו למסקנה כי לעיתים יש לפעול לפי תחושה, ללכת אחרי רחש הלב ולתת להגיון לשקלל הכל מתוך אמונה ותקווה כי אנו פועלים בדרך הנכונה. לא את הכל ניתן לכמת, קל וחומר כאשר חיים בסביבה משתנה שאינה מעבדה, ולכן לפעמים צריך להתכופף, להתגמש, ולזרום, ולדברים טובים לקוות .
אברם היה פקודי, אבל הרבה מעבר לכך – הוא היה חבר שלי.

	מפקד הצוות
	ניר