עבור אלו שהכירו אותו, אין הרבה מה לחדש. ומי שלא הכיר, מה כבר יוכל ללמוד עליו ממלים כתובות? ותחושות ורגשות וגעגועים, על הדף הופכים למלים ריקות מתוכן. לכן אכתוב על דברים ברורים אותם אני זוכר וליתר דיוק על שני מפגשים ושיחת טלפון אחת. הראשון, בחורף האחרון, כאשר נסענו למצפה-רמון לסיום קורס הקצינים של זיו. אותי אספו בתחנת הרכבת בתל-אביב ומשם נסענו לבר-אילן לאסוף את אברהם. צפיתי בו מהרכב צועד על הגשר שמעל לכביש גהה, בצעדיו הגדולים עם המעיל הארוך והפאוץ' ותיק הגב.
בדרך עצרנו בנחל הבשור לארוחת צהריים. שוטטנו קצת, אני והוא, באיזור גשר החבלים. יש שם מין צוק מעל לעיקול בנחל, ושלט קטן שמסביר על השכבות והתקופות שהתחלפו. קראנו והסברנו אחד לשני, כל אחד מידיעותיו. אח"כ דיברנו על הלימודים. הוא שאל לגבי ואח"כ סיפר עליו. אני זוכר אותו אומר שהוא אוהב את ההגיון והסיפוק שבפתירת בעיה במחשבים. כשנהיה מאוחר והתחיל לטפטף, המשכנו דרומה.

המפגש השני, כשבועיים לפני פסח. נפגשנו לרוץ בחוף הצוק בשעת ערב. אני הגעתי מהאוניברסיטה והוא מקדומים. כשהגעתי כבר היה שם. רצנו לאורך החוף צפונה ודיברנו. בדרך פגשנו חבר מהיחידה, עצרנו לקשקש איתו ואחר כך המשכנו. יצאנו דרך השער שבקצה החוף והקפנו את המרינה החדשה שבדרום הרצליה. רצנו חזרה ועשינו עליות מתח על מתקן מאחורי סוכת המציל.
אחר כך אברהם הלך לאוטו להביא פק"ל קפה והכין לנו תה. הוא היה גאה במיוחד במתקן דמוי כפית בו שם עשבים לחליטה.
ישבנו על החול, הבטנו בשקיעה, שתינו תה ודיברנו עד שנהיה קר. קיפלנו ונסענו הביתה. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו. כמו מתוך סרט.

מספר ימים לפני ליל הסדר דיברנו בטלפון. אני הייתי ברכבת, בדרך הביתה. אברהם סיפר לי על בעיה בגרון שגילו אצל דריה. הוא אמר שזה כנראה לא משהו רציני. אולי ניתוח קטן. מסרנו ד"שים וניתקנו. שיחתנו האחרונה.

בזמן השבעה, כשראיתי את דריה הקטנה מתרוצצת לה בבית עם תחבושת על הגרון, יותר מהכל זה הדבר שגרם לי לקלוט שאברהם איננו. חוט הזמן התחבר לי באחת: אברהם מספר לי על כך בטלפון, רופא, ניתוח, דריהל'ה מסתובבת עם התחבושת וגם היא תעלם תוך שבוע. אבל בין לבין אברהם כבר לא נמצא.
נגמרה תקופה, התחלפה שכבה בסלע, חילוף מהיר וחד שאחריו הכל כל כך שונה.
אתגעגע אליו כל חיי.

ניתאי