הפעם הראשונה שראיתי אותך הייתה הרבה אחרי הפעם הראשונה ששמעתי עליך. הייתי בגיבוש עם עוד איזה 300 חבר'ה שלא הכרתי, כולם עם מוטיבציה, רוצים להיות הכי טובים. רק התחלנו וכבר התחילו השמועות, מי יעבור, מי הכי טוב, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם "אברהם גביש".

בהתחלה חשבתי "בסדר, שמועות", ואז הגיעה הפעם הראשונה שראיתי אותך. החלפנו קבוצות ויצא לי להיות איתך בקבוצה, עוד לא הבנתי מה קורה ואני רואה אותך רץ עם קיטבג ענק ושני תיקי גב כאילו אתה בטיול עם תיק אוכל קטן (ולחשוב שזו לא התכונה החזקה שלך, כך גיליתי בעתיד).

אט אט הבנתי מי זה אברהם גביש.

אחרי הגיבוש הגיעה הטירונות. היינו יחד ב-890, אז כבר הבנתי שלא במקרה קודם שמעתי עליך ורק אחרי זה ראיתי אותך, השם שלך הלך לפניך. החבר'ה מהמחלקה שלך סיפרו לי איך אתה רץ, סוחב, יורה ועוזר, וכשהייתי פוגש אותך כשהגעת לצחוק עליי בשמירה היית מספר לי בצניעות אופיינית שהכל סיפורים ואתה "סתם חייל רגיל".

אחרי זה הגענו ליחידה וכאן התחלנו את הימים הקשים והיפים גם יחד, כאן בעצם התחלנו להיות חברים באמת. כבר בטירונות יחידה התגלית כסיפור הצלחה – תמיד ניסית והצלחת להיות בין הטובים בכל דבר. אני זוכר בתרגילים כשאני מאחור עם R.P.G רואה אותך מקדימה, מפקד בהתלהבות על כל האחרים ומסתער בטירוף לעבר ההרים, וכך במשך כל המסלול עם כל הקשיים תמיד ידעת איך לשלב בין להיות תחרותי ושאפתן לבין חבר.

אחרי המסלול, עזבת לקורס קצינים ודרכנו נפרדו - כל אחד הלך לכיוון אחר. אך, גם אז כשנפגשנו מדי פעם, ביחידה שבאת לראות מה קורה עם החבר'ה, או כשאנחנו באנו לראות אותך עובד קשה עם החבר'ה החדשים שלך (או לעשות לך איזה זובור קטן) תמיד באמונה בדרך שלך, ואני אף פעם לא הבנתי מאיפה יש לך כל כך הרבה ממנה, אבל תמיד היא הייתה. הכי חשוב כשהיינו נפגשים כולם, גם אחרי שרובנו עזבנו את הצבא, עושים "על האש" אצל פלש, ואז הייתה מין הרגשה של שלמות, מין אושר מיוחד כזה שלא יהיה יותר כי אתה חסר.

אברם, אני מאוד מקווה שלפני שעזבת ידעת איזה חבר טוב היית וכמה הערצתי אותך. אני באמת מאמין שאתה עכשיו שם למעלה שומר עלינו, כנראה אלוהים צריך עזרה והוא פשוט לקח את הכי טוב שיש.

אורי