אני לא יודע איך להתחיל להסביר את הרגשות שלי או את כל מה שאני חושב עליך. מה עוד אני יכול להוסיף על ים המילים הטובות שנאמרו עליך מאז אותו הלילה.
גם לי, כמו לכולם, חקוק בזיכרון החיוך שלך, העמידה הגאה והכל כך אופיינית שלך, חוש ההומור המוזר שלך והאמונה, האמונה לא רק בדת, אלא בכל אחד ואחד, וביניהם אני. אברהם, כל מה שנאמר עליך נכון, ועדיין אין מספיק מילים כדי לתאר אותך, ובטח שאין מספיק מילים כדי לתאר איך חברי הצוות, וביניהם אני, מרגישים.
כל הזמן אנחנו אומרים אחד לשני: "אין מה לעשות, החיים ממשיכים", אברהם זה לא נכון!! החיים כפי שהכרנו אותם לפני אותו לילה הסתיימו. עכשיו התחילו חיים חדשים, חיים שבהם כל מה שנותר הם זיכרונות ותמונות. זה כל מה שהשארת לנו להיאחז בו. ואנו נאחזים בכל הכח. בכל מפגש שוב ושוב מספרים את הסיפורים, רואים את התמונות ונזכרים.
תמיד באמצע הערב כשכולם צוחקים פתאום יש דומיה וברור לכולם שמשהו חסר, משהו שתמיד היה שם. ואברהם אתה כל כך חסר, רק עכשיו אני מבין עד כמה אהבתי אותך. אברהם אילו רק היית רואה את מה שנותר מאחור. את המשפחה שלך, המשפחה הכל-כך חזקה, עד שבמקום שאני אתן לה חוסן, אני מרגיש שאני שואב ממנה כוח.
את נעמה שכל כך רוצה שתחזור, את דריה. את הצוות שמאז כל כך התחזק ואותי. כן אברהם, גם אותי עזבת, ואני לא מצליח להבין, ולא מצליח לשכוח ולראשונה בחיי אני לא יכול להסביר במילים את מה שאני מרגיש.
אברהם, בעצם כל מה שאני יכול להגיד זה שאני אוהב אותך. לא בלשון עבר אלא בלשון הווה. אני אוהב את מה שייצגת, אני אוהב את האנושיות שלך, את החיוך ואת בדיחות הקרש שלך,
אני אוהב אותך, את אברהם.

יואב