איך כל זה קרה בטח אף פעם לא נבין. ערב אחד אני יושב עם חבריי רואה משחק כדורסל ופתאום שומעים חדשות לגבי מחבל באלון מורה, מייד חשבתי בליבי "רק לא משפחת גביש", לא חשבתי בכלל שתהיה שם. הייתה לי תחושה רעה שלצערי כעבור דקות מספר התאמתה. הרע מכל קרה, כך בישרו לי שאר חבריי הצוות, ואין גבול לעצב.

אמנם בתקופה האחרונה לא יצא לנו כל כך להתראות, רק במפגשים למיניהם, אולם תמיד היינו חברים טובים עוד מהפגישות המועטות לפני המסלול ואחר כך בחדר ביחד, שאני זוכר איך היית מנקה אותו ועוזר לי במסדרים ובהכל.

יש כל כך הרבה זיכרונות ודברים שהייתי רוצה להגיד לך, אבל יותר מכל נחקק בזיכרוני אותו שבוע אימתני של "מסכם חוליה" שכל כך פחדנו ממנו. בשבוע זה היינו ביחד, אני, אתה ומילמן, וזו הייתה הפעם הראשונה, ולצערי האחרונה, שיצא לי לפקד עלייך, למרות שאתה היית המפקד הטבעי. לזכותך ייאמר שידעת גם להיות חייל טוב.

כל הזמן קופצות בראשי מחשבות משבוע זה, מה עשינו, מה אמרנו, איך היה ולא נראה לי שאשכח איך בסוף השבוע מילוט כשהיינו רק אני ואתה באזור ביתך, אלון מורה, לי נותר רק ללכת ולחייך, סמכתי עלייך בעיניים עצומות ובצדק. אני נזכר איך כשטיפסנו להר כביר התווכחנו כל הדרך אם ניר ייקח אותנו לאכול אצל המשפחה שלך או לא. אני אמרתי שכן, ובאמת איך שמחת כשהגענו אלייך והכרנו לראשונה את משפחתך.
איזה משתה הכינו לנו, ואביך ז"ל שם לנו מוסיקה חסידית ואמרת לו להחליף, ואני זוכר את האחים והאחיות הקטנים שלך מגישים לנו וכל כך גאים ושמחים שבאנו, היה ממש לילה (יותר נכון כבר בוקר) נפלא. בלי ספק השבוע הזה ייחרת בזיכרוני לטובה ויישאר לי לזיכרון חזק ממך.

לא נותר מה לומר, רק להיזכר ולהתגעגע. אני מקווה שאתה נח בשלווה במרומים ומאחל למשפחתך רק טוב.

שלום חבר יקר.

יובל