כיבוש לוד ע"י גדוד קומנדו 89

למאגר התמונות



על השתלשלות העניינים בעת הפשיטה על לוד מספר מפקד הכוח, משה דיין, בסיפורו "כך שוחררה העיר":<br>"התקדמנו כמה מאות מטרים. לוד פתחה עלינו באש. היחידה טרם השיבה. הג'יפים חסו בשריוני הזחלים. עוד רגע, וה"נמר הנוראי" עצר ופתח באש. הזחלים שאחריו לא התפרסו.<br>- מדוע אין מתקדמים?<br>- "הנמר" נתקל בעמדות ודופק אותן.<br>- מדוע אינכם מתפרסים?<br>- לא כדאי, הנה הוא זז.<br>... ואומנם זזו - אך לא התפרסו. ה"נמר" חיסל שתי עמדות וזז. שוב התקדמנו כמה מטרים. ושוב נעצרנו. הפעם הגיעה היחידה עד לקו העמדות העיקרי. קלעי האויב דפקו על קירות השריון כגשם. היחידה כולה המטירה אש. הג'יפים התפרסו לעבר הכביש ודפקו לצדדים ובאלכסון. הזחלים אף הם נתרווחו קצת, אך לא הייתה זאת התפרסות של ממש.<br>- מדוע מתעכבים?<br>- הכביש חסום בתעלה אנטי-טנקית ואי-אפשר להתקדם.<br>- ולצדדים?<br>- אי-אפשר.<br>- מה אי-אפשר?<br>ראיתי כי משיחות אלחוט לא אשיג את הפעילות הדרושה. קפצתי מן המכונית, ובחסות הקרקע והמשוריינים ניגשתי ל"נמר". "הנמר" עמד בראש ודפק בשלווה פילוסופית בתותח שני הליטראות שלו כלפי העמדות העשויות שקים ממולאים באדמה ובבלוקים, שהיוו את קו עמדות ההגנה של לוד (אח"כ גילינו, כי בין העמדות שנפגעו ונעזבו היו גם שתיים על תותחיהן).<br>הזחלים נתרווחו רק במקצת. פני הקרקע לא היו נוחים להתפרסות אך הסיבה העיקרית לאי התקדמות הזחלים הייתה, כמובן, רצונם שה"נמר" נושא הנשק האנטי-טנקי יהיה בראש, ולא שהם, במקלעיהם, ייכנסו לעיר וה"נמר" מאחוריהם.<br>מכל ירייה של ה"נמר" התמוטטו שקי העפר של העמדה, וגלי אבק התאבכו באוויר. נראו ערבים בורחים מעמדותיהם שנפגעו.<br>... הגענו לתוך העיר. מבניין המשטרה נפתחה אש חזקה. ה"נמר" השיב, והשיירה כולה עברה ופרצה הלאה. הגענו עד פרשת דרכים. ה"נמר" פנה ימינה, אך פלוגת הזחלים הראשונה המשיכה לנסוע דרומה, ואחריה גם השנייה. הג'יפים לא התעכבו, אלא המשיכו עימנו. הפעולה לא התנהלה לפי התוכנית שנקבעה מראש. פרט ל"נמר" המשיכה כל היחידה לנוע יחד. איני יודע, אם גרמה לכך אי - ההתמצאות בעיר (כשהאשנבים סגורים והכדורים מזמזמים מעל לראש, שלא להתמצא, אפילו בלוד) - או חוסר הרצון להיפרד, ואולי שניהם גם יחד.<br>בכניסה לעיר שרצו לוחמים ערבים למיניהם, שנאספו לתוכה עם כיבוש כפרי הסביבה על-ידי כוחות ישראל. כולם ירו מכל הצדדים, נזרקו גם רימונים, והאנדרלמוסיה הייתה רבה. בלב העיר פחתה האש. רוב הנמצאים ברחובות היו אזרחים, ורק פה ושם ירו עלינו.<br>"הנמר", שפנה יחידי צפונה, נפרד מאיתנו ועסק במלחמת יחיד. הוא נסע וירה עד לרחבה המרכזית. שם הסתובב, חזר דרומה, זיכה בשלושה פגזים את מגדל המים של לוד, ונכנס לדו-קרב עם בניין המשטרה. כאן נשאר עד שובנו, כשהאלחוטן שלו שותת דם מרסיסי פגז, שאנשי המשטרה כיבדוהו בלסתו.<br>גוף היחידה יצא את העיר, והמשיך לרמלה. עוד טרם הספקתי לעמוד על הדבר וכבר הגענו למשטרה הנמצאת בדרך ללוד-רמלה. ניכר היה, כי לא ציפו לנו. ראיתי איש לבוש חאקי, גלוי ראש, עומד וסוקר אותנו בשקט. היה זה המפקד, שיצא כנראה לראות מה אירע. כשנתברר לו מה נתרחש כאן, קפץ לחצר הבניין ונעלם. הפלוגה הראשונה הספיקה לעבור כמעט ללא אש, אך כשהגיעה פלוגת הזחלים השנייה ועימה הג'יפים, נתקלו הלוחמים באש חזקה, בעיקר ממכונות ירייה שבראש המגדל ומאשנבי המגדל. התפתח קרב קצר. מן המשטרה זרקו רימונים. אחד מהם נפל לתוך זחל, וכל אנשיו נפצעו. תוך שאנו ממטירים אש עברנו את הבניין. היינו מעבר למשטרה. היחידה דהרה קדימה. האלחוט לא פעל. ניסיתי לעכב את הנמצאים לפני, אך לא ראו את איתותי. קולי היה כבר צרוד, ולא שמעו אותי. דלקתי בעקבות הראשונים. ברמלה, פנו מזרחה, בדרך לירושלים, ורק במוצא העיר הצלחתי לעכבם. ירדנו מהרכב.<br>- לאן אתם רצים?<br>- אני יודע? - איך יודעים איפה כאן קצה לוד?<br>- מה, כאן רמלה?<br>היינו ליד תחנת הרכבת ומסביב שרר שקט. כל היחידה הייתה כאן פרט ל"נמר". הצתי סיגריה. הג'יפים תפסו עמדות-הבטחה בפתחי הרחובות לרמלה ולכביש לטרון. עברתי על פני היחידה. אכן נפגענו כהוגן. לג'יפים היו 4 הרוגים. גם בין הזחלים היו פצועים וכמה מהם קשה. ג'יפ של הסיירים נפגע ונשאר בוער ליד בניין המשטרה. רוב הגלגלים היו נקובים. רדיאטורים נפלו. כן אחד של הג'יפים נפגע, והמקלע עף ממנו, בג'יפ אחד ניתקו כדורים את הבלמים. היו גם כמה נעדרים - פצועים שנפלו מן הג'יפים ליד המשטרה. מצב הרוח התחיל יורד.<br>מפקד אחת מפלוגות הזחלים הציע ללכת ללטרון, אך הרוב הרהרו אם נצליח לצאת מלוד וכיצד. התלו חובשים את הפצועים ומחליפים את הגלגלים הנקובים.<br>אך הנה הודיעו הג'יפים המבטיחים, כי משורייני האויב מתקרבים ממחנה הלגיון הקרוב. גם מבניין המשטרה פתחו עלינו שוב באש מרגמה. נעשה "חם" ולא נוח, והאנשים התעצבנו. התרחקנו עד לסיבוב, ונערכנו שוב לפרוץ ולחדור. צריך היה לרכז את הפצועים ברכב משוריין ולקבוע את המחפים ואת סדר השיירה. לא בנקל הסתדרו הדברים. פה ושם היה צריך להגביר את הקול על המהססים. כדורים שרקו, מאחור הודיעו, שמשורייני האויב נראים שוב. האלחוט פעל.<br>- מוכנים?<br>- לבן-שמן - קדימה.<br>המכונית שלי גנחה וצלעה. שני גלגלים היו נקובים, והרדיאטור רתח כמיחם. נסענו במהלך ראשון. המכוניות האחרות עברוני. בפתח אחת הדרכים המובילות לרמלה הגיח משוריין של הלגיון, והחל לירות בנו מתותח שתי-ליטראות שלו. פגזיו פגעו בכביש. אם יקלע במכונית, אנו אבודים. שריוננו מספיק רק כנגד תחמושת קלה. הוריתי לאלחוטן לפתוח באש על המשורין. האלחוטן ירה במקלע (אשר פעל עתה רק על בודדת), ומשוריין הלגיון הסתלק.<br>לפתע התקשר מפקד היחידה, שנשאר עם יחידתו בדיר-טאריף. הוא הודיע, כי הלגיון התקיפם, וכבש את המשלט, וכי יש לו נעדרים במספר ניכר. ביקש שנשלח לו עזרה. עניתי, כי איננו יכולים לשלוח לו עזרה עכשיו. כשנגמור כאן, נבוא לעזרתו. עליו להתקשר עם המטה ולבקש עזרה. השיב, שאין לו קשר עם המטה, ושאל מה לעשות.<br>איזה עצות והוראות יכולתי לתת לו בשעת נסיעה, תוך כדי פעולה ברחובות לוד? בקול מהסס אמר לי:<br>- אולי לארגן את שארית יחידתי, ולנסות לכבוש אה המשלט מחדש?<br>הבנתי לליבו וידעתי - לא הוראה הוא מבקש, אלא עצה ועידוד. צעקתי למיקרופון:<br>- קומאנדו או לא קומאנדו, האם אנחנו קומאנדו או לא קומאנדו?<br>הוא לא תפש:<br>- מה? - שאל.<br>- אנחנו גדוד קומאנדו או לא?<br>הפעם הבין וענה:<br>- קומאנדו! נצא להתקפה!<br>- קח מצד הגבעה המזרחית.<br>- בסדר.<br>ואכן, הוא תקף וכבש שוב את המשלט.<br>הגענו לבניין המשטרה, שבין רמלה לבין לוד. מולו מוטל הג'ק, ובתעלה שכבו פצועים, מסביבה עמדו הזחלים והג'יפים. מהמשטרה ניתכה אש, וצריך היה גם לאסוף את הפצועים וגם לעבור את הבניין. כל תקוותנו הייתה באש המדויקת שלנו. כוחו של הגדוד היה בבגרותו הקרבית, ובמצבים כאלה פעל בהרמוניה מלאה ובמלוא המרץ. האש שלנו גברה. התפרסנו, יצאנו מן הזחלים, ולקחנו אותם בידיים. עכשיו לא היה עוד צורך להאיץ בגדוד. בחבר'ה ניצתה הרוח הדרושה, ככלב בוקסר המחזיק בשיניו מבלי שים לב עוד למהלומות שהוא סופג. צריך היה רק לכוון ולתאם את פעולותיהם.<br>מאשנבי בניין המשטרה זרקו רימונים. זחל שלנו התקרב, ומפקד הפלוגה זרק מתוכו רימון על מעקה הבניין, המקלעים כיסו באש את האשנבים. איסוף הפצועים וההרוגים נשלם.<br>עברנו על-פני בניין המשטרה, כשאנו נעים בכבדות. הזחל שאנשיו נפגעו מן הרימון, אשר נזרק לתוכו, היה נהוג על-ידי מפקד היחידה שנפצע קל, וזה דחף לפניו זחל שני שבור ומשוריין "ווייט" שבור; זחל אחר דחף את המכונית שלי, שנשמה את נשימתה האחרונה - על שלושת גלגליה הנקובים.<br>מעברו השני של בניין המשטרה נעצרנו שוב, לבדוק אם נאספו כל הפצועים וההרוגים. הג'יפים היו עתה בראש, והזחלים - בסוף. לבנין משטרת לוד הגענו כש"הנמר" מחפה ועובר אל סוף השיירה.<br>רק ה"נמר" ושני זחלים שלמים נעו בעצמם. כל שאר הזחלים השלמים דחפו את כלי הרכב השבורים. היו לנו שבעה-עשר פצועים ותשעה הרוגים. כולם איתנו. מכל כלי הרכב נעזב ג'יפ אחד בלבד.<br>היחידה נעה לאיטה. הג'יפים היו עתה כוח האש העיקרי. היריות השתיקו את טרטור הזחלים. לוד דממה כקבר. פרט לבניין המשטרה לא נשמע קול. הכול היה מוגף ושקט. בכניסה לעיר, מצד בן-שמן, כבר עמדו ברחוב אנשי "יפתח" נכונים להשתלט על העיר. עלינו על המכוניות, פתחנו את תריסי האשנבים וזזנו. תוך כדי נסיעה התקרב אלי זחל. מפקד המחלקה שבו ביקש רשות לחזור ולבדוק אם לא נשאר פצוע אחד ליד המשטרה. נטיתי לסרב, אך עיני כל הכיתה שבזחל היו נעוצות בי. הבנתי לליבם. כל אחד מהם ראה את עצמו בדמיונו פצוע ונעזב על-ידי חבריו. על הגדוד עוד להמשיך ולפעול, ונשקו החזק ביותר הוא רוחו.<br>- בסדר, חזרו ובדקו, אך אל תסתבכו, שובו והשיגונו.<br>היחידה לא תתעכב. יש איתנו פצועים רבים.<br>הזחל חרק והסתובב סיבוב של 180 מעלות בחזרה ללוד.<br>על-גבי המחסומים המנותצים ובין העמדות העזובות - חזרנו לבן-שמן. התבוננתי בשעוני - ארבעים ושבע דקות עברו מהרגע שיצאנו מכאן. השתוממתי, אילו צריך הייתי לאמוד את הזמן בודאי שהייתי מעריכו בשעות רבות."<br>בארבעים ושבע הדקות של קרב סוער בעיר הצליח גדוד הפשיטה לזרוע בהלה ומהומה, וזו נוצלה על-ידי כוחות הרגלים של גדוד 3 מחטיבת "יפתח" (הזרוע הדרומית). חיילי "יפתח" התקדמו מן המבואות המזרחיים של העיר אל רחובותיה ואל כיכרותיה המרכזיים."


מידע נוסף
נושאים קשורים
מטרות מבצע "דני"
חשיבותו של איזור לוד במלחמת העצמאות
מתכנית לוד"ר למבצע "דני"
תכנית הפעולה במבצע "דני"
תגובה
חזרה