ההר של יצחק7.7.38 את ודאי חושבת כי שכחתי אותך, כי מזמן לא כתבתי לך גם מלה אחת. אבל, הלא את מכירה אותי ויודעת שאני "צברה", יש ואני נסחף, בזרם של תקופה מסוימת ואז אני שוכח את כל העולם. אבל אין זו שכחה ממש. אינני חושב, שאי כתיבת מכתב נחשבת לשכחה. אלא פשוט אי אפשר למצוא את הזמן המתאים ואת המקום המתאים לכתיבת מכתב. ומכיון שאינני רוצה סתם לצאת ידי חובה וסתם לכתוב, הרי תמיד אני דוחה את הענין לזמן מתאים יותר. וכאן התרחשו כבר כמה מאורעות שכל כך רציתי לספר לך עליהם, לספר יותר מאשר לכתוב. כי לקרוא הרי קראת בעיתונים: פה נפצע אחד ושם נהרג אחד וכל זה כל כך דל לעומת מה שחייתי! למשל, לפני כחודש הייתי מושל על הר. עד היום קוראים להר הזה במפקדה שלנו "ההר של יצחק" או "מוסא דאג". זהו הר שגובהו כ-850 מטר. מכוסה כולו חורשות של אלונים פראים. מפני מצבו האיסטרטגי שימש נקודת מפתח ומקום שמירה במשך שבועיים ימים. כאן, לרגלי ההר, נהרג לפני כחדשיים, אבטיחי, כי ההר זקוף ומלא חורשות וקל לארוב משם. ובכן יום יום עם בוקר הייתי עולה עם המחלקה שלי בסדר קבוע אל פסגת ההר, וערב ערב הייתי יורד משם. גירשתי את כל הערבים מהסביבה. לא נתתי לרועים לרעות את הצאן. הודעתי לערבים בסביבה, שמי שיבוא לטייל סתם להר "יקבל את מנתו" ועשיתי שם כבתוך שלי. ... אילו הייתי סופר הרי הייתי מחבר אפוס שלם על כל המקרים שקרו על ההר. ... מזלי שלי רע הוא, כידוע לך. כשהתגייסתי לכאן חשבתי שבכל לילה תהיה התקפה והנה נוצר מצב "טיפשי". בכל הארץ "שמח", ופה הוא המקום השקט ביותר. מעניין לדעת מה מדברים שם אצלכם על ה'גדר' שלנו ודאי צוחקים לנו. מה?- מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח. | מכפר ויתקיןכפר ויתקין 26.12.38 - - - אתמול היה תמרון ולי מסרו תפקיד, להגיע למקום מסוים בכל מחיר. מובן, שבדרך חכתה המחלקה השניה להתקדמות של המחלקה שלי והם תפסו מקלט הרבה יותר טוב משלנו, על הגבעה. היינו למטה ואני השארתי את שתי כיתותי בדרך כדי "לעכב את האויב" עם מספר קטן של אנשים "פרצתי דרך" תחת אש של מכונה מדומה, רובים ופצצות והגעתי למקום. אילו היה זה למעשה - לא הייתי מגיע, היינו נופלים כמו זבובים. כאשר נתקיים ניתוח התרגיל פנה אלי המדריך ואמר: "אינני מאמין, שתעיז להתקדם בצורה כזו תחת אש אמיתית של מקלע". אולי באמת לא הייתי מעיז לשלוח את אנשי לאש, אבל אני עצמי הייתי בודאי פורץ ככה, גם תחת כדורים שורקים! - - הזמנים הולכים ומשתנים - - התל אביבים שמחים, עוד מעט יוכלו לשבת בבתי הקפה שלהם. הקיבוצניקים שמחים - הם יוכלו לעבוד במשקיהם. כמעט כל אחד יש לו קן משלו, פינהחמה. רק "המדורה" שלי הולכת ודועכת כי זה טבעי לגבי כל מדורה, ואינני יודע באיזה זרדים יבשים אבעיר לי מדורה חדשה. עוד מעט ישכחו את הלילות בהם שמעו הרבה אנשים רשרושים חשודים וצפצופים בפרדסים והטלפון בקלמניה צלצל וצלצל: "יצחק, בוא לרמת הכובש, יש איתות חזק. בוא למשק האוצר, יש תנועה חשודה" הקולות רעדו בטלפון, ויצחק היה לוקח את אנשיו המאומנים רק למחצה ויוצא אל הלילה השחור. גם אנשיו רעדו במקצת ורק הוא, הטיפש, ראה בכל מקום מדורות, הלב היה מלא וגדוש. היה זה תוכן של חיים, היתה זו "מדורה". מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח. | מירושליםירושלים 9.4.38 יעקב איננו זז מנגד עיני. אינני יכול להבין מדוע. הלא סוף כזה כל כך אפשרי בתנאים של עכשיו ולגבי אנשים כיעקב, הלא הוא התרוצץ ונדחף לכל מקום ששם היתה או יכלה להיות אש. הוא שיחק עם הסכנה. עשרות פעמים נמלט ורק פעם אחת נתפס ואני עומד ומתפלא. הוא מצא את סופו בצורה כל כך יפה, בצורה כל כך מתאימה לו. הוא כאילו סיים את פרשת חייו בצלילי רעם של סימפוניה נגמרת. הוא שפך את דמו על אדמה נכבשת חדשה. אדמת-בתולה פראית. ביום טרטרו אוירונים שלנו ובלילה שרקו כדורי הכנופיות. והוא נפל בלילה הראשון. הלא זה נושא לשיר גיבורים. כמו שהיה מאז ומעולם אצל כל העמים. ובכל זאת אי אפשר לשכוח. כנטל כבד הוא רובץ על הלב.למה הלך?- אני ודאי לא אזכה לסוף כזה. מותי ודאי יהיה טיפשי, אני כמעט בטוח. תאונת דרכים או דבר דומה לזה... נכון אמרת בלילה ההוא: אני מקנא בו! מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח. |