ציון מצער לאחי מנחם(מתוך "בקעה זו ונערים אלה" ספר זכרון לחללי יבניאל בעריכת: יפרח חביב) ... יבנאל מושבתנו, העטורה הרים, היתה צרה לרוחך התוססת והשואפת לנצורות, וכל טענותיה של אמא ומוסרו השקט של אבא, שתהיה כאחיך הגדול ממך וככל הנערים שבמושבה, ושתלך אחרי המחרשה ותחרוש ותזרע את השדות - לא נשאו פרי. ובאמת, כשרק שמעת על הקמת פלוגת הים (תפקיד שבימים ההם היה נועז ומסוכן) - דבר זה משך את ליבך ומיד התגיסת, בלא היסוסים רבים, למרות שהיית עוד רך בשנים ולא מלאו לך עדיין שמונה עשרה... שבת אחת לפני יציאתך למשימה שהוטלה עליכם, באת הביתה להפרד. אני גרתי אז כבר בשרונה - ואותי פגשת במעלה ההר בעגלה, בה ישבתי עם יאיר, בני הבכור, ועוד חברים משרונה, כשחזרנו מטיול בסביבה. בדעתך היה לעלות לשרונה ולהתראות אתי ועם משפחתי. היית לבוש במדים לבנים של פלוגת הים, והם כה הלמו את גופך החסון והמוצק. כל כך מרוצה ושמחה הייתי לרצונך לבוא עד שרונה ברגל כדי לראותני, ולא ניחשתי, כי זו לי הפעם האחרונה לראותך... יצאתם, כ"ג בחורים נועזים ואמיצים, למשימה מסוכנת, בלא הכשרה רבה מקודם ובלא מסורת של דורות יורדי ים - ולא נרתעתם. אך למרבה הצער, לא הצלחתם להגיע למקום שנועד לכם ולבצע את המשימה שהוטלה עליכם. ואיש אינו יודע עד היום, מה עלה בגורלכם. קלקול שחל בספינתכם, או אולי סערה בים היא שטרפה את ספינתכם? יודעים אנו, שלא חזרתם אלינו; הים האכזר הוא שגזל אתכם מאתנו. ומאז שמור אתה בליבנו, אחי היקר, ולא נשכחך... ... המצבה הגדולה והכבירה שהוקמה לזכרך וזכר חבריך בהר הרצל בירושלים, רק במעט מבטאה היא את עוז רוחכם ואומץ ליבכם. ומי יודע, אם לא בזכותך ובזכות שכמוך, הגענו היום לצי מפואר עם משחתות וצוללות, ספינות משא ונוסעים, ספינות דגל וטיולים. גאולה חכם (אחותו) מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | מנחמקה "מה פתאום"לפני מקרה האסון פגשתיו בתל אביב... הימים - ימי ראשית מלחמת העולם השניה; הישוב העברי בארץ עושה מאמצים כדי שהשלטון הבריטי יגיס את הנוער העברי למלחמה - מלחמה נגד צר, העושה שפטים והרג בעם היהודי. אך האנגלים מטבעם - מתונים; אינם נחפזים ואינם ממהרים לגיס אותנו, למרות כל דרישותנו ובקשותינו. והנה - בימים אלה אפשרו לנו להקים יחידת קומנדו ימית. בראש הפלוגה עמד קצין בריטי. בחירת האנשים לפלוגה זו היתה קפדנית מאד, היות והיא היתה צריכה לשמש דוגמא והוכחה לשלטון המקומי כי - אכן - ראויים והגונים הם בחורינו שיגיסו אותם. ומיטב בחורינו משורות ההגנה גויסו לתפקיד זה, ובתוכם גם מנחמקה שלנו ("מה פתאום"); אכן, משפט זה אופייני היה למנחם. כל מי שזוכר את מנחמקה ודאי שיזכר ב"מה פתאום" שלו. זוכר אני כאשר אביו היה אומר לו: "מנחם, צריך לצאת לעבודה, או לנסוע לקצור ירק", מיד באה התשובה: "מה פתאום". והנה - דוקא כאן, לקראת צו הגיוס, לא באה התשובה המסורתית שלו "מה פתאום". דוקא כאן הלך תוך כנות והתלהבות; התלהבות לקראת הבלתי נודע, לקראת ההקרבה וההעזה. כי באופיו היה כך - אמיץ וזריז, בז לפחדנות ושש לקראת הרפתקאה נועזת תוך סכנה. וכך ראיתיו גם יום לפני הפלגתם, והוא ידע על כך. ולעולם לא אשכח את הקלילות, אשר בה סיפר לי לקראת מה הם נוסעים - את ההתלהבות, שאחזה אותו נוכח הרפתקה זו. כך, מלא התלהבות ועוז נעורים, יצא לים בסירת הכ"ג. והוא לא חזר אלינו, כאשר על שפתיו מרחפת בת צחוק שובבה, בת צחוק השואלת: "מה פתאום"?... שמואל יצחקי (בן דודו) מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח |
