אלה דבריו של אבי אוחיון שנפרד מילדיו, בני חמש וארבע, ומאימם, האשה שליוותה אותו "בשביל הילדים שלי ובשביל האישה שהיתה לי כל החיים, בשבילם תהיו רגע בשקט ותכבדו אותם בכבוד שמגיע להם", כך פתח אתמול אבי אוחיון, ששכל את שני ילדיו, מתן ונועם, ואת אימם, רויטל, בפיגוע הירי בקיבוץ מצר, את הספדו המצמרר. מול שלושת אלפים המנחמים שהגיעו להלווייה בצור שלום, אמר אוחיון: "ביום שישי שעבר באתי לקחת את הילדים אלי. שיחקנו אצלם בחצר והם מצאו לטאה. מתני, כפרה שלי, פחד מהלטאה, ונועם, הנשמה שלי, לא פחד ושיחק עם הלטאה יחד עם השכן. הם שיחקו עם הלטאה, והלטאה, כמו לטאות, השאירה את הזנב וברחה. השאירה אותם רק עם זנב. "הם היו מוקסמים ממה שקרה. רצו מהר לאמא שלהם, שיודעת הכל ונותנת להם תשובות במקום, ושאלו אותה על הזנב שנשאר להם בצלוחית והמשיך לזוז, והלטאה נעלמה. "אז היא הסבירה להם שללטאות יש כישרון כזה, שכשתופסים להן את הזנב הן מנתקות אותו, בורחות ומגדלות זנב חדש. ועכשיו הלכתם והשארתם אותי, הזנב שלכם, כי תמיד הייתי הזנב שלכם, ואני לא יכול לגדל חיים חדשים, והלב והראש והעיניים, הכל ניתק בחלק שהלך כבר. "רויטל, אנחנו בני 34. הכרנו בגיל16. חצי חיים. חצי חיים, מ-16 עד 34. זה לא חצי, זה חיים שלמים. היינו מהיום הראשון חברי נפש. עולם שלם עברנו יחד. חזרנו מקצות העולם ונפגשנו שוב. ואז אמרנו שאנחנו סתם הולכים סחור-סחור ומחפשים במקומות שאין. שהכל בעצם מול הפנים שלנו. "והחלטנו שאת ואני זה את ואני, ואני לך ואת לי לתמיד. ומאוד פחדנו, בגלל שהיינו חברים כל-כך טובים, שאם תיכנס הרומנטיקה בינינו, נהיה חברים פחות טובים, כי היא תהרוס לנו את החברות, ואמרנו שאנחנו חזקים מספיק, והתברר שאנחנו באמת חזקים, כי אפילו לאחר שהתגרשנו, נשארנו החברים הכי טובים. "ואז הלכו לי את והילדים ואני לא יכול להתקשר אליה ולהגיד לה שעצוב לי. יסלחו לי כולם, אבל כיף לה שהיא הלכה איתם. הלוואי עלי, גם להיות אתכם. "אבל אני יודע למה אני לא איתכם. כי אני הזנב. כי אתם הטוב, ואני הרע. כי האל רוצה רק את הטובים, ואת החארות הוא משאיר כאן על הארץ. אתם לא הכי מושלמים בעולם, אבל היה חסר לכם רק דבר אחד. הכל היה טוב אצלכם, הכל היה מושלם, והדבר היחיד שהפריע לנו היה, שהרבה פעמים מתן ונועם רבו ביניהם כמו חתול ועכבר. כל הזמן ניסינו להסביר להם שהם אחים, וזה לא הגיוני שאחים יריבו. "עד שלפני שבוע וחצי היא מצאה את השיטה. היא אמרה להם שיש מלאך ששומר עליהם כל הזמן. 'כל יום שלא תריבו', היא אמרה, 'המלאך ישים לכם הפתעות מתחת לכרית. מאותו רגע הם הפסיקו לריב. וכל בוקר חיכתה להם הפתעה מתחת לכרית. "כשהם היו אצלי שאלת אם הם רבו, ואמרתי שבשום פנים ואופן. הם היו מקסימים וחיפשו את ההפתעה מתחת לכרית, וככה, רויטל, הפכת אותם למושלמים. זה היה הדבר היחיד שהיה חסר כדי להפוך אותם למושלמים, והפכת אותם למושלמים. "אז היה חסר לאל עוד מבחן אחד, לבדוק עד כמה את מושלמת. אז הוא שלח אותם אתי בשבת ורצה לראות מה את תעשי. היית חולה. אמרתי לך 'רוי, תנוחי, לכי תישני'. "חזרנו בערב. כל הגינה חרושה, הדירה נקייה. היה גלגל ענק של טרקטור בגינה, נעלם. נועם שאל: 'איפה הגלגל?' והיא אמרה: 'הזזתי אותו מהחצר'. אז הוא אמר: 'אבל הוא כבד נורא'. 'כן', היא אמרה לו, 'הוא היה כבד, אבל לאט-לאט הצלחתי'. ואז היא הראתה להם שכל המתקנים שהיו בחצר מסודרים במקום אחר. אלה היו מתקנים מעץ וברזל, שהיו תקועים באדמה שנים. סידרה אותם, מכוניות ורכבות. שאלתי: 'איך הצלחת להזיז את זה?', והיא ענתה 'הזזתי לאט לאט' "אבל זה לא הספיק לאל. הוא עשה לך עוד מבחן אחד. הוא שלח לך את הזבל, את הרוצח הזה, לראות מה תעשי... פרשת עליהם כנפיים, והכנפיים לא הספיקו. וזה היה המבחן האחרון. ואלוהים אמר: 'את אלה אני רוצה, את אלה אני רוצה. אין יותר טוב מזה. זה הכי טוב שיש. אלה ישבו פה לידי'. ואני נשארתי בלי כלום. "תראו, מדינה יבשה, שלא יורד בה גשם אף פעם, היום היו פה מבול והצפות. אבל אני צעקתי עליו והשבעתי אותו, שאם הוא יוריד להם גשם בלווייה, אני לא נותן לו אותם. ותסתכלו: שמש. יש שמש בחוץ. "מתן רצה לעשות איתי פיקניק. היו יומיים חופש, אמרנו נעשה פיקניק, נלך נעשה חיים. אבל הוא אמר: 'אבא, נחכה שירד גשם. שנעשה פיקניק בגשם'. איך יכול ילד בן חמש, רומנטיקן, לרצות לעשות פיקניק בגשם?" בסוף הלוויה, רק לאחר שהונחו כל הזרים, החל הגשם לטפטף שוב. אבי אוחיון הרים ידיו לשמיים, ואמר:"האל הקשיב לי". | ||||||||||||
| ||||||||||||
